Her monster [2]

מיה (24)

התעוררתי בחדר שלי, בלי אית'ן.
הרגשתי שהלב שלי לא עומד בזה. אני מתגעגעת אליו.
נכנסתי לחדר מקלחת ושטפתי את עצמי.
יצאתי משם עם מגבת שעוטפת אותי.
התיישבתי על המיטה וסובבתי את הטבעת על האצבע שלי, הרגשתי את הדמעות בעיניי - עוד פעם.
הורדתי את המגבת והלכתי לחדר ארונות.
הוצאתי משם סווטשירט ארוך ולבשתי אותו.
לבשתי אותו שהייתי בקנדה.
הדמעות חזרו לעקצץ בעיניי ומשכתי באפי. "מיה," לאונרדו אמר מאחוריי. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו בחוזקה.
"את בסדר?"
"אני מתגעגעת אליו, לאונרדו.. אני אהבתי אותו. אני עדיין אוהבת אותו, אני לא רוצה להתחתן עם מישהו אחר. לא רוצה לצאת עם מישהו אחר או.. פאק, אני פשוט רוצה אותו. אני רוצה להיות איתו, אני רוצה ל-"
"מיה, זה לא יקרה.. הוא התעלל בך. את מבינה? ברגע שהוא.. ברגע שהוא התעצבן הוא פשוט חתך לך את הגב,"
"אבל אני אוהבת אותו, והוא עשה את זה רק בגלל שחשב שאני בוגדת.."
"הוא היה יכול לבדוק את הסרטון," דומיניק נהם מאחוריו. "עכשיו רדי למטה ולכי לאכול."
"אני רוצה אותו."
"לא אכפת לי מה את רוצה! רדי לאכול!" התכווצתי ונצמדתי ללאונרדו.
"סליחה.. פאק, אני מצטער, פשוט מישהו עצבן אותי."
"מישהו?"
"כן.. אני מצטער, תרדי לאכול, מיה. את לא אכלת כבר יומיים." אמר. לאונרדו ניגב את הדמעות שלי וחייך. "אל תבכי בגלל גבר, מיה. את לא צריכה לבכות בגלל גברים." הוא נישק את ראשי והמשיך. "הגבר שבאמת יתאים לך, לא יגרום לך לבכות.. ואם הם הורסים לך את המסקרה, כנראה שאת צריכה לחפש מישהו אחר."
"אז אני מניחה שאני אצטרך לחפש אח חדש שיחליף את דומיניק." נהמתי ונעצתי בו מבט זועם.
"פעם היית נחמד." אמרתי ונעצתי אצבע בחזהו. "היום אתה סתם מניאק."
"מיה-" ירדתי למטה והתעלמתי ממה שהתחיל להגיד.
אני שונאת אותם.
שונאת כל כך.

"מיה." דומיניק נכנס לי לחדר. "אנחנו יוצאים למסעדה, כולנו.. את רוצה לבוא?"
"לא."
"מיה," הוא נאנח והתיישב לידי. "הוא לא טוב בשבילך."
"אתה לא יודע מה או מי טוב בשבילי. אני אוהבת אותו והוא אותי, למה כל כך קשה לך עם זה?"
"אם הוא היה אוהב אותך, הוא לא היה חותך לך את הגב."
"אם היית חושב שרוז בוגדת בך, עוזרת לאויבים שלך להתעלל באישה שהכי קרובה אליך. אם היו חוטפים אותי ואונסים אותי, עוד פעם, והיא הייתה עוזרת להם.. איך אתה היית מגיב?" שאלתי אותו. הוא בחן אותי. "אני לא יודע, מיה." הנהנתי והוא חיבק אותי ונשק לראשי. "קדימה תתלבשי כמו שאת יודעת, נחכה לך למטה."
כשירדתי למטה בחוסר רצון, הייתי לבושה בג'ינס ארוך עם קרעים וחולצה ארוכה לבנה וצמודה.
רוז חייכה אליי אבל לא חייכתי בחזרה.
הלכתי לכיוון החנייה וצעקתי לדומיניק, "אני נוסעת על לאו!" ידעתי שהוא בחוץ, כך שיצאתי ונכנסתי למרצדס השחורה שלו.
"מה יש לך?" שאל ובחן אותי. "אתם לקחתם אותי מהארוס שלי. מהבן אדם שאני הכי אוהבת בכל העולם, מה אתה מצפה? שאני אהיה שמחה ואחייך?"
"לא, אבל אני לא מצפה שתהייי דיכאונית.. את לא חייכת פעם אחת מאז שחזרת הביתה. את חזרת לפני חודשיים וחצי." גלגלתי עיניים. "אני חייכתי שחזרתי הביתה, עד שלקחתם אותי מהבית שלי."
"קנדה זה לא הבית המחורבן שלך, מיה."
"זה כן! אתה חתיכת אידיוט.. גם דום." התכווצתי במושב.
הצמדתי את רגליי לגופי ובהיתי בדרך מהחלון.
האמת היא שהוא צודק, קנדה זה לא הבית, אבל אית'ן כן. אית'ן הוא הבית שלי.
הוא היחיד שאני מרגישה איתו מוגנת.