לשבור את הקרח שלו-break his ice{3}

פרק 1-גאלו

העבר לפניי 10 שנים.
נקודת מבט סטלה:
כמו כל יום.
אני קמה בבוקר מהסיוטים שהפכו אצלי למציאות.
אני קמה בדירה הקטנה באיטליה ששכרתי לי ולאחותי בת ה4.
"סטלה,אני רעבה"מלמלה אחותי בבכי.
"מה את רוצה לאכול?"שאלתי.
"שוקו,ו-ולחמניה."ענתה בגמגום.
"אין בעיה ילדה יפה שלי.תתקלחי עכשיו אצל רותי השכנה מקלחת זריזה ונצא למכולת של אבא של רוני"אמרתי וליטפתי את ראשה שהיה קלוע בצמות שעשיתי לה אתמול בערב.
לי ולאחותי אין מספיק כסף.
אני משתדלת להעניק לה את החיים הכי טובים שאיי פעם יכולתי להעניק לה.
אנחנו מתקמות כל פעם במקום אחר שמסדרים לנו.
המצב בבית הקודם היה זוועה.
אבא היה מתעלל בי,הוא ניסה לרצוח אותי.
הוא עשה לי כל כך הרבה דברים רעים.
עשיתי הכל כדיי שאחותי התינוקת לא תחווה מה שחויתי.
היא הייתה תינוקת בת 5 חודשים שאבא עזב את הבית.
אמא שקעה לדיכאון עמוק ולבסוף מתה ממנת יתר.
רצו להפריד בייני לביין אחותי ולהשים אותה בבית אומנה ואותי לזרוק בפנימיה.אך נלחמתי עם השיניים בשביל שלא יפרידו בניינו.
היה זוג שרצו לקנות אותי בהתחלה.
הם אמרו שאני נראית כמו בובה ושאני נראית לא מציאותית.
אני לא מתעסקת ביופי שלי.אני מתעסקת בלאכיל את פיה של אחותי כל יום מחדש.
אני מצאתי דירה שעם התקציב הקצוץ מאוד שמדינה הביאה לי ולאחותי היתומות דיי הספיקה.
כל חודש מביאים לנו 20 דולר ומגורים קטנים אך שמספיקים לנו.
יש לנו המון עזרה מהשכנים.
מאז מה שאבא עשה לי יש לי פחד מכל סוג של אלימות..
אני לא מצליחה לראות את הגוף שלי מרוב כל הצלקות שעל גופי הרזה והקטן.

אחותי הולכת לגן עם ילדים חמודים שלא שופטים אותה כלל.יש לה בגדים ישנים שלי שהבאתי לה.
רק אני נתקעתי עם 5 פריטיי לבוש.
אבל זה לא מזיז לי.
אני אארוד בשבילה.

כעבור שבע וחצי שעות.
אחותי ואני החלטנו היום ללכת לטייל קצת.
השעה הייתה חמש וחצי בערב.
התחיל להחשיך אך רצינו לצאת לראות את העיר.
כרגיל אספרנסה אחותי יצאה עם חולצה עם כיתוב בעיברית שהיא מאוד אוהבת.
"תקווה".אמא שלי בחרה לקרוא לה אספרנס כי המשמעות של השם בספרדית זה תקווה.הייתה לאימי תקווה לצאת מהחרא שהיא הייתה בו.
אחותי ואני יהודיות שגרות באיטליה.
אני יודעת עיברית שוטף כי כל השכנות שלנו יהודיות או ישראליות ואספרנסה לומדת מהחברות בגן שלה.

היו המון אנשים בדרך אז החלטנו לקצר את הדרך לטיילת ולעבור בסמטה מפחידה.
החזקתי את ידה בחוזקה אך לא יותר מידיי כדי שלא תחוש פחד.
בסמטה היו המון גברים מבוגרים שעישנו והביטו בנו במבטים מטרידים.
בכיסי היה 6 דולר האחרונים שנשארו לנו בסוף החודש.
הגענו לאמצע הסמטה.
בחור ענק עם שיער לבן קצוץ ועיינים שחורות ואפלות התקרב אליינו בצעדי איטיים.
"אני אמורה לפחד ממנו?"שאלה אספרנסה הקטנה שלא הצליחה לקרוא את הסיטואציה.
"לא,את לא אמורה לפחד מאף אחד יפה שלי"עניתי בקול רך.
"למה את רועדת?"שאלה אספרנסה בקול תמים.
"את רוצה סוכריה?"שאל האיש שהתקרב אליינו.
הוא פער את עייניו והביט בנו בחיוך מוגזם.
"לא תודה"עניתי בחיוך מפוחד וקפאתי במקומי.
"אני רוצה להביא לך סוכריה"אמר האיש בחיוך יותר קריפי וצלע מעט.
"תודה רבה,אני לא רוצה"עניתי מנסה להסתיר את הפחד של הילדה בת ה11 שטמון בי.
"את רוצה לבוא לדירה שלי ילדה קטנה?יש לי המון סוכריות וממתקים להציע לך"אמר ופנה לאחותי הקטנה.
"בואי נלך מפה"לחשה אחותי והתחבאה מאחוריי גופי.
קפאתי,לא הצלחתי לזוז.
הבחור הרים את אחותי הקטנה בחוזקה ומשך אותה.
אני החזקתי בידה וניסיתי להחזיר אותה אליי.
"לא,אני לא רוצה"בכתה אספרנסה.
"תעזוב אותה"צעקתי.
"אני רוצה אותך"שאג וזרק אותה לרצפה.
אספרנסה שכבה על הרצפה ודיממה.
רצתי אלייה.
"אסי?"שאלתי וליטפתי את פנייה.
"כואב לי"מלמלה בכאב אחותי.
הוא משך אותי מרגליי לכיוונו.
ניסיתי לאחוז ברצפה ולהתנגד לו אך רגליי היו קטנות מידיי בשביל זה.הרגשתי שציפורניו פתחו את הצלקת הנוראית ברגל ביום שאבא עזב ודקר את גופי מספר פעמים.
"לא,בבקשה לא"צעקתי בכאב.
לפתע ירייה נשמעה.
הבטתי באיד שעזב את רגליי.
גוםו הוטח ברצפה.
הבטתי לאופק.למוקד הרעש שהירייה הגיעה ממנה.
ראיתי בחור גדול עם חליפה.
הוא היה נראה בן 30.הוא היה בחור גדול ומאחוריו היו מספר שומרים.
הוא התקדם אליינו.
האקדח היה בידו.
"את בסדר ילדה קטנה?"שאל והתקופף אל אחותי.
"היא תהיה בסדר?"שאלתי מנסה להעלים את הכאב.
הוא הביט בי וחייך חיוך קטן.
"היא תהיה בסדר."ענה והרים את אחותי.
"את בסדר ילדה?"שאל וסימן לבחור שליידו לעזור לי לקום.
הבחור היה נראה בן גילו.
הוא עזר לי לקום.
כאב לי ברגל.הפצע נפתח ודימם.
הוא הבחין בזאת ועצם את עייניו.
"יש לך משפחה?"שאל בעיברית.
"לא אדוני"עניתי בעיברית.
"את מדברת איטלקית?"שאל.
"כן"עניתי.
"יופי,עיברית זה לא הצד החזק שלי"ענה וגרם לי לגחך מעט.

"את מזכירה לי את הבן שלי."אמר שהתקדמנו ברגל ואחותי הייתה בידו של אחג מהבחורים שלו.
התקדמנו לעבר האכסניה שלנו.
"יש לי ארבעה בנים בגילך בערך.יש לי ילד בשם לוקה שהוא מצייר ואחת הציורים שלו ממש מזכירים לי אותך"ענה בחיוך והתחיל ללכת איתי לכיוון הביניין שלי.
"זה היום האחרון"עניתי שהגענו לאכסניה.
"מה היום האחרון?"שאל.
"שאני ואחותי נגור פה."עניתי.
"למה?"שאל.
"קיבלנו 30 יום פה,ו20 דולר לחודש"עניתי.
"בת כמה את?"שאל.
"11"עניתי.
"את רוצה שאני אסדר לך מגורים?"שאל.
כן.אני חייבת לחשתי בראשי.
"אני אשמח"עניתי..
"מה שם המשפחה שלך?"שאלתי בסקרנות שהגענו לבית ענק.
"גאלו"ענה בחיוך.
"א-אתה הרגת את אבא שלי"עניתי בחשש.