דחיפה אחת למים

פרק 30 - דין

שלוש שעות לאחר מכן אני מוצא את עצמי קם שוב פעם משינה והפעם על מיטתי הגדולה , שמוצעת עם סדיני סופרמן. כבר אין מוזיקה רועשת שמתנגנת .
זיכרון שלי ושל אווה מתחת לשמיכות יחד , ישנים מחובקים מבזיק במוחי פתאום .
אני מביט בכרית הריקה שלידי ולא יודע מה לחשוב .
דפיקות חלשות נשמעות על הדלת הגדולה .
״מה?״ אני צועק .
אימא נכנסת עם מגש ועליו נודלס עוף ותפוחי אדמה - בדיוק כמו שאני אוהב .
״לא אכלת כלום היום , דאגתי לך חמוד״. אימא מגישה לי את האוכל היישר למיטה , אני עובר למצב ישיבה .
״מה השעה?״ אני ממלמל .
״חמש״. היא מתיישבת לצידי .
״ישנת הרבה היום״
״איך היא מתה?״ . אני משנה נושא בחדות .החלטתי לשאול עכשיו ולא אחר כך . זה כואב לי בלב , בפנים . העייפות מורגשת בכל גופי. אני מרגיש כאילו דרסה אותי משאית , אני מרגיש כאילו קרו כל כך הרבה דברים אבל בעצם עברו רק 10 שעות מאז שיחת הטלפון .
״דין מותק-״
״תגידי לי.״
אימא עטפה את ידי בידיה עכשיו .
״היא.. חיכתה ברמזור באמצע שיעור נהיגה...״
ידעתי שהחלק הבא של המשפט עומד לכאוב יותר ממה שכואב לי עכשיו . אימא הסתכלה לכל מקום רק לא עליי .
״ונהג שיכור שנהג במהירות מופרזת התנגש במכונית והעיף אותה לצד השני של הכביש. המכונית התהפכה , המורה לנהיגה מונשם בבית החולים ואווה...״
״את יכולה לקחת את האוכל ולצאת בבקשה מהחדר אימא?״ הסתכלתי על אימא בעיניים מתחננות .
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי יותר .
״דין אני רוצה להיות כאן אית-״
״בבקשה תצאי!״ צעקה יצאה ממני.
קמתי מהמיטה וחיכיתי שאימא תקום גם .
״בבקשה-״ התייפחות בקעה מתוכי ללא שליטה .
אימא ניגשה אליי וחיבקה אותי חזק .
״אני פה בשבילך מתוק שלי . אני יודעת שזה כואב , אובדן הוא דבר קשה , ועוד למישהי שהייתה משמעותית בשבילך כל כך .״ היא לחשה .
״אני צריך שתצאי אימא.״ כל כך הרבה דברים הרגשתי בבת אחת . כעס כל כך הרבה כעס , עצבות , כאב .
אימא יצאה מן החדר יחד עם מגש האוכל . וכל מה שעשיתי היה -
״אהההההההההההההה״ לצעוק .
נפלתי בכישלון לרצפה בזמן שאני צועק ודמעות שוטפות את פניי .
במשך דקות זה כל מה שעשיתי צעקתי ובכיתי .
הרמתי את פניי והבטתי סביבי . בסל הכדורסל , במדפי הגביעים , הספרים המעטים שיש לי בחדר שכולם היו רק לצורך יומן קריאה בחופשות הגדולות , בפאזל עם תמונת האגם שתלוי לי על הקיר...
כשראיתי את האגם , תקווה קטנה הציפה אותי .
ידעתי שיש דבר אחד שיכול להרגיע אותי , משהו או יותר נכון מישהי שרק מלשמוע אותה היא תחזיר אותי לקרקע .
תתן לי תקווה שהכל יהיה בסדר .
אוליביה.
קמתי במהירות עם סחרחורת קלה וניגשתי אל מערכת ההגברה ודחפתי משם את הטלפון .
ניסיתי להדליק אותו אך המסך לא מראה סימן חיים .
״פאק!!!״ זרקתי את הטלפון לצד השני של החדר , לא כזה עניין אותי לבדוק מה מצבו .
לקחתי כדורסל וירדתי בגרם המדרגות השקופות אל הסלון.
הסלון היה שומם . ניגשתי אל דלת הזכוכית הגדולה שעל יד המטבח הגדול והזזתי אותה .
רצתי אל מגרש הכדורסל שיש לנו בחצר האחורית ה״צנועה״ שלנו וקלעתי לחור שנקרא סל .
אני עדיין עם המכנסיים שלבשתי בבוקר , גינס שחור אך כבר בלי החולצה הלבנה .
המון שאלות עולות בראשי אחרי מה שאימא סיפרה לי .
היא סבלה ?
אולי היא עוד נשמה והיתה יציבה עד שהאמבולנס הגיע!?
תוך כמה זמן האמבולנס היה שם?
היה לה עוד מישהו אחרי או שאני הייתי המישהו היחיד שהיא אהבה אי פעם?
כל כך הרבה שאלות ומחשבות , ולא ידעתי על מה ועל מי להוציא אותם .
אז הוצאתי על הכדור .