מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 19 - הלך הזרזיר אצל העורבנית

(ה.כ. אזהרה: הפרקים הבאים נכתבו עם מחסום כתיבה מעצבן.)

פעם היה זרזיר מלומד שנלקח בטרם עת.

אשתו של הזרזיר חיכתה לו בקן במשך ימים ארוכים, אך כשהוא לא ענה לשיחותיה היא הבינה שכנראה הגרוע מכל קרה, והיא צריכה להמשיך הלאה בחייה. אחרי הכל, חיי הציפורים הקטנות אינם ארוכים במיוחד, ואי אפשר לבזבז אותם על זוטות כמו דיכאון.

אז העורבנית האבלה במקצת אך מוכנה לכל תלאות החיים יצאה למסע הגדול ביותר של חייה. היא רצתה למצוא עוד סיבה להיות מאושרת, כי הזרזיר הפסיק ללכת אצל העורבנית, והוא היה הדבר המתוק היחיד שנתן לה מוטיבציה לקום בבוקר. המעופפת הקטנה הצפינה והצפינה, חצתה ימים, מדבריות ויערות, עד שלבסוף היא הגיע לכפר סיני קטן ושלו.

ושם היא פגשה את הפרפר.

הפרפר היה יפיפה, מקסים, אדיב ומושלם. כל פרפרית שהבחינה בו ישר התעלפה מרוב המושלמוּת שבקעה ממנו בגלים עצומים. הוא היה חתיך כמו נרקיסוס, נחמד כמו זר פרחים ריחני ומושלם כמו עצמו.

העורבנית הבחינה בפרפר כבר ממרחק, ונחתה לידו על גדר העץ של גינת הפרחים. "וואו," היא הרהרה לעצמה, "זה פרפר יפיפה."

הפרפר הבחין בה אף הוא, ומבטיהם נפגשו. גם הוא שם לב ליופי יוצא הדופן של העורבנית, שהשמיים הכחולים ואור השמש הבהיר החמיאו לצדודיתה באופן מרהיב. אילו כנפיים מבריקות! איך הרוח מעיפה את פלומת נוצותיה! והעיניים, הו... אפשר לטבוע בהן ולעולם לא להפסיק! וואו... והמקור שלה... איזה מקור... הפרפר הביט בה בחולמניות.

"אני אוהבת את הפרפר הזה." החליטה העורבנית בליבה, והיא רכנה לעברו.

הוא ראה את המקור היפיפה שלה מתקרב לעברו באיטיות ובחיוך, ועיניה הנוצצות ממצמצות לאיטן ומאירות לעברו. אני לא מאמין שזה באמת קורה לי, הוא חשב, ליבו דופק במהירות. הפרפר הסמיק עד שורשי מחושיו, הפנה את ראשו לעבר העורבנית היפיפיה ועצם את עיניו.

והיא אכלה אותו בביס אחד.

—

"קישטה! קישטה!" גירש החוואי המדופלם את הציפור המוזרה שישבה על גדר הגינה. הציפור הזו לא הייתה מהאזור, זה היה ברור. אבל מה זה חשוב עכשיו? החוואי חזר לעיסוקו החשוב.

"היי פרפר!" קרא החוואי בסינית מדוברת, "יש כאן כמה אנשים בחליפות שרוצים לדבר איתך!"

אך החוואי לא מצא את הפרפר. הוא חיפש אותו בין הפרחים, מעבר לגדרות ועל כל קורי העכביש בגן, אך הוא לא מצא את הפרפר בשום מקום. מוזר, השארתי אותו ממש פה!

הוא חזר אל הסוכנים האמריקאיים בעיניים מלאות אכזבה ובושה, ומבטיהם הפכו קודרים.

"הוא היה התקווה האחרונה שלנו." אמר הבוס, "עכשיו שום דבר לא יוכל למנוע את סופת הטורנדו שתכה מחר בלונדון."

כמובן, אין צורך להסביר על הקשר הברור בין נפנוף כנף של פרפר בסין לסופות טורנדו בלונדון.

—

הסופה האכזרית התקדמה לעבר העיר הגדולה, הרעידה בניינים וניפצה חלונות.

"זוהי סופה בדרגה עשרים ואחת בסולם ריכטר! הבורסה והבנקים בקריסה, והמניות של בית המלוכה הבריטי צנחו בכמאתיים ארבעים ושלושה אחוזים!" קרא כתב חדשות מטומטם. כעיתונאי, האינטרס הברור שלו היה למשוך קוראים, ואם פאניקה ושקרים מפגרים יגרמו ליותר אנשים ללחוץ על הקישור, אז הפרסום מקדש את האמצעים. בעיקר אם האמצעים הם הכפשת אנשים תמימים והוצאת שם רע על פלגים שלמים וטובים באוכלוסיה. הכפשה והנפצת דיסטופיות עתידיות חסרות שחר הן פעילויות הפנאי האהובות על העיתונאי הסטנדרטי הסדיסט המטומטם, והם עושים את זה גם כשזה לא עוזר להם בכלום.

(ה.כ. התנצלות כנה בפני העיתונאים בקהל, ודאי שלא כולם כאלה וסתם הכפשתי עכשיו, פשוט קראתי כתבה שגרמה לי להתעצבן קלות אז אולי קצת הגזמתי בתיאורי (אבל רק קצת).)

בכל אופן, הסופה שהכתה בשעות הערב המוקדמות הרעידה בניינים ונפצה כמה חלונות, אך לא עשתה דבר מעבר לזה - האמריקאים בחליפות סתם אוהבים לעשות דרמות. בסיום הסופה בשעות הלילה המאוחרות היו ארבעה פצועים קל ושמונה־עשר כלבים עם פוסט־טראומה, אבל לא יותר מזה.

—

אי שם בנבכי איזה חור מקסים בבריטניה הקסומה הייתה אחוזה ענקית ועוצרת נשימה. אמנם היא לא הייתה עוצרת נשימה כמו הוגוורטס, אבל היא הייתה עוצרת נשימה במידה מספקת בהחלט. בתוך אחד החדרים באחוזה המפוארת ישבו אם ובנה ושיחקו שש־בש קסום. זה כמו שש־בש רגיל, רק שבמקום העיגולים שחורים יש מטבעות של מוגלגים. ושני הצדדים משחקים עם הלבן.

הילד עמד להטיל קוביות, אך רעם מחריש אוזניים מהסופה הקרובה הסיח את דעתו והוא לא הצליח להטיל את המספר שהוא רצה.

"לעזאזל בת בוצדמית מפגרת!" צעק הילד על הסופה, "עכשיו אני מפסיד!"

"דראקו!" הזדעזעה אימו, "ממתי אנחנו מדברים ככה?! לא יכול להיות! מחר אתה לא בא לסמטת דיאגון!"

הילד הקטן והבלונדיני היה המום, ובעיניו החלו לעלות דמעות, "אבל אמא!!! אני רק, - רק אמרתי, - זה הכל בגלל -" יבבותיו קטעו את המשפט באמצע, והוא רץ לחדרו ביפחות קורעות לב.

"מה קרה?" שאל האב בפנים קרירות, שרק הקרובים אליו ביותר יכלו למצוא את האהבה הענקית שמסתתרת מאחוריהן.

"הוא למד את המילים האלה ממך!" האשימה אותו האם, אם כי חיוך שהיא לא הצליחה להסתיר הפחית במעט את עוצמת ההאשמה שלה. הוא התיישב לצידה על הספה ומזג לה כוס יין אדום מתוק.

"נו יקירתי, ותרי לו הפעם, זה לא שהוא שכח להסתיר גופה או משהו כזה."

היא הביטה בו בעיניים אוהבות והשתכנעה. "טוב, אבל אנחנו לא נצא בבוקר אלא בצהריים. הוא צריך ללמוד לקח ולהפסיק לקלל!"

מסע הקניות התאחר, הגלימות תבעו את תשומת־ליבם רק לקראת סיום, וכך קרה המקרה ודראקו מאלפוי היה בדיוק באמצע להימדד להכנת גלימות כשלתוך המתפרה נכנסו פרופסור מקגונגל המותשת ולאחריה צמד בני־המוגלגים המשוגעים עם הבז־הנודד על הכתף.