נקודת מבט סופיה
״סופיה!״ צעקה מעירה אותי משנתי, אני פוקחת את עיניי ורואה את ברנדו, אחרי עוד חלום על העיניים הירוקות שהביטו בי, אני לא יודעת למה זה נכנס לי לראש ככה.
״אנחנו הולכים היום שוב למקום שהיינו בו. כדאי לך מאוד לא לדבר עם חברים שלי.״ הוא אומר ומחזיק בחוזקה בלסת שלי. ״תזכרי שאת שם ליופי בלבד.״ הוא מהדק את האחיזה ובוחן את מבטי לכמה שניות, משחרר ויצא מהחדר בטריקת דלת.
הפחד השתלט עליי והרגשתי שההתקף חרדה מטפס בגופי.
דמעות חמות זלגו מעיניי וכל גופי התחיל לרעוד.
אני לא רוצה להיות פה יותר.
אני לא רוצה עוד מכות. נמאס לי. אני מפחדת.
המחשבות הרגילות לא איחרו להגיע
אני לא מספיקה בשביל אף אחד.
לא מגיע לי להיות פה.
אני צריכה להגיד תודה שמישהו שם עליי בכלל.
המילים של ברנדו פילחו את מחשבותיי.
נשימותי הפכו לכבדות וחסרות תועלת, ידי עלתה לגרוני כאילו זה יעזור לי לנשום טוב יותר, הדמעות המשיכו לזלוג ללא הרף.
דבר כזה היה קורה לפחות פעם בשבוע.
————
״אני מזהיר אותך. מילה אחת ואת לא יודעת איזה מכות את תחטפי״ ברנדו הצביע עליי באצבע מאשימה רגע לפני שנכנסו למקום.
התיישבתי צמוד לברנדו, שהניח את ידו על ירכיי ולחץ בחוזקה כזאת שהייתי בטוחה שישאר סימן.
ניסיתי להזיז מעט את הרגל אבל הוא רק תפס חזק יותר, סרקתי במבטי את הבר ונעצרתי כשראיתי את אותו הגבר, בעל העיניים הירוקות והמסתוריות האלה, שלא משתקף בהן כלום.
תמיד האמנתי שהרגשות של כל בן אדם משתקפות ישר בעיניים, כמו אצל ברנדו- שנאה ואצל ההורים שלי- אכזבה.
אבל אצלו- שום דבר, פשוט ריק.
הוא תפס את מבטי ומיהרתי להשפיל את ראשי ״הכל בסדר כאן?״ קול גברי במיוחד שואל ואני מרימה את ראשי באיטיות, פוגשת שנית בעיניים הירוקות שלו.
הסטתי את מבטי הצידה כדי להימנע מקשר עין, משום מה הייתה לי הרגשה שהוא יבין תוך שנייה מה הולך שם.
כחכוח בגרון הגיח מצד ימין שלי ״בטח, למה שלא יהיה?״ ברנדו אמר והרפה מירכיי ואני כמעט שיחררתי אנחת הקלה.
חזרתי להסתכל עליו, הוא עוד לא עזב את השולחן, הוא עמד שם וסרק את ברנדו במבטו הוא נעל את לסתו בחוזקה והסתובב על עקביו, חוזר לשבת על הבר.
מדי פעם הגנבתי אליו מבטים, וראיתי שעיניו לא עוזבות את השולחן שלנו, אותי.
נקודת מבט לאונרדו
אני לא יכול לעמוד בזה יותר.
אני חייב לעשות משהו.
מעולם לא איבדתי שליטה- מעולם לא.
אבל משהו בעיניים שלה, העיניים הירוקות האלה שנראו שספגו יותר מדי כאב.
פאק. אני חייב לעוף מפה לפני שאעשה משהו שאתחרט עליו.
————
אני נכנס לאחוזה וזורק את המפתחות על השיש, שולח הנהון קצר לניקו שיושב בסלון עם ג׳וליה ונכנס ישירות למשרד שלי.
אני פותח את המחשב ומריץ את המנוע חיפוש ״בוא נראה מה יש עליך... ברנדו פולו...״ אני ממלמל כשאצבעותיי מקלידות במהירות ומיומנות של שנים.
אני סורק את מסך המחשב בעיניי במהירות.
בינגו.
YOU ARE READING
האהובה שלו
Romanceרגשות? זה לא משהו שהוא מכיר, אך בשבילה הוא יוריד גם את הירח. לאונרדו ארמני הוא קונסיליירי המאפיה האיטלקית בשיקגו, בן אדם מחושב שההגיון הוא מה שמפעיל אותו. אך האם ההגיון קיים כשאהבה נמצאת בתמונה?
