חלק 12: פגישה עם ההורים

231 26 31
                                    

מרינט הרימה את ידיה בהפתעה. "אבא, זה לא מה שזה נראה."

"זה באמת לא," החתול הגיב במהירות והבטיח, קפץ מהמיטה במהירות חתולית בזמן שאביה עשה את דרכו למדרגות המיטה שלה. "אני מבטיח לך שלא נגעתי בבת שלך." הוא עצר. "אה, טוב, זאת אומרת, אני כן--"

גבותיו של טום עלו בפניו.

"--אבל לא ככה!" החתול הוסיף, כשסומק צבע את לחייו והוא נופף בידיו בפאניקה. "אני ממש לא נגעתי בה... ככה."

מרינט סטרה למצחה. "אתה לא עוזר," היא גרגרה מבעד לשיניה.

אוזני החתול של החתול השחור השתטחו על ראשו.

טום עלה במדרגות, ועצר ממש מול המיטה כשידיו שלובות. מפיו של החתול נפלט קול שנשמע כמו "איקק". אז חיוך התפרש על פניו של אביה והוא נמשך לחיבוק מרסק עצמות.

"טוב, הגיע הזמן!" טום אמר.

מרינט מצמצה לכיוונו בבלבול.

"סליחה, מה?" החתול שאל. הוא נשמע חסר אוויר מהחיבוק. רגליו עדיין לא נגעו ברצפה.

"מרינט הייתה יותר מדי מובכת בכדי להזמין אותך בכדי שסבין ואני נוכל לפגוש אותך."

"כבר פגשתם אותו," מרינט הבהירה.

"לא כמו שצריך," טום ענה. "לא בתור בן הזוג שלך."

"לא יצאנו במשך הרבה זמן. למה שאזמין אותו לפגוש אתכם?"

"אבל זה לא עצר אותך מלהזמין אותו אל המיטה שלך," קולה של אמה נשמע.

לחייה של מרינט נשרפו מהסמקה. אמה עמדה ליד הדלת, אבל עדיין היה קשה לראות את התגובה שלה.

החתול הצליח לשחרר זרוע אחת מהחיבוק. "אמ, היי," הוא אמר, ונופף בביישנות.

שפתיה של סבין התכווצו, אבל עיניה היו זוהרות. "למה שלא תניח את החתול השחור, יקירי, ונוכל לקחת את השיחה למטבח. אני חושבת שלכולנו יש על מה לדבר."

"הו, נכון," טום אמר והניח את החתול על רגליו.

מרינט קברה את פניה בכרית בכדי שתוכל לצרוח לתוכה.

--------------------------------

השיחה הייתה מביכה. מאוד, מאוד מביכה.

מרינט הסבירה שהיא והחתול לפעמים בילו ביחד בחדר שלה, אבל הם מעולם לא התנשקו או... או עשו דברים כאלה. הסיבה היחידה שהוא היה מבקר אותה הייתה בכלל שהם לא מקבלים כל כך הרבה הזדמנויות להיפגש. (היא לא חשבה שיהיה רעיון טוב לספר להורים שלה שמערכת היחסים שלהם מזויפת, ובזמן שהחתול הסתכל עליה עם מבט מופתע, הוא לא תיקן אותה.) למרבה המזל, ההורים שלה קיבלו את ההסבר. לצערם, זה לא עצר אותם מלדבר עם מרינט ועם החתול על יחסי מין מוגנים.

החתול הסמיק כל כך שהפנים שלו החלו להיראות כמו התלבושת של החיפושית. עיניו התרחבו והוא המשיך למשוך את הצווארון שלו ולשלוח למרינט מבטים מובכים.

מרינט הצליחה להילחם בדחף לדפוק את ראשה על השולחן. "אבא, אמא, אתם באמת לא צריכים לעשות את זה. הדבר הכי מתקדם שהחתול ואני עשינו היה להתחבק ולהחזיק ידיים. זו הייתה תאונה שהוא אפילו נרדם על המיטה שלי!"

"את בת 15, מרינט," סבין אמרה בטון רגוע, "וכששני אנשים אוהבים אחד את השני וכשהם לבד--"

"אוח, לא!" מרינט נאנחה, והפעם נתנה לראשה לצנוח על השולחן. "תגרמו לזה להפסיק."

הוריה חייכו בתגובה אך לא הפסיקו. רק כשמרינט והחתול בקושי הצליחו להסתכל אחד על השני מבלי להפוך לזוג עגבניות, הוריה החליטו להפסיק עם העצות והאזהרות שלהם.

"טוב," החתול אמר, קם מכיסאו, "זה היה, אה... זה היה משהו אחר." הוא השתחווה מולם. "אדון דופן, גברת צ'אנג, היה נחמד לפגוש אתכם שוב, אבל אני באמת צריך לחזור הביתה עכשיו."

זה כאילו הוא הפך למוט עץ. הוא הסתובב באיטיות וצעד אל כיוון הדלת, כשפניו צבועות באדום בהיר. מרינט לחשה לו התנצלות כשהוא חלף על ידה.

"חכה," טום אמר. "יש לי משהו בשבילך."

החתול קפא במקומו. "הו?"

טום הלך לחדר אחר, חזר והחליק משהו אל ידו של החתול.

"רק למקרה שתצטרך," טום אמר.

החתול פתח וסגר את פיו כמו דג, ורק בהה בדבר שנח בידו. הסומק על פניו התכהה.

"אני חושבת ששברת אותו," סבין אמרה בטון משועשע.

מרינט ניסתה ממקומה להצליח לראות מה אביה נתן לו, וכשהיא ראתה, היא קפצה ממקומה. "אבא! נתת לו קונדום?"

"עדיף להיות מוכנים מאשר להצטער. אני זוכר איך זה היה להיות נער מתבגר ו--"

היא סתמה את אוזניה. "לא. לא מקשיבה. לה, לה, לה, לה."

"א-אני באמת ללכת חייב עכשיו," החתול אמר, מחפש את ידית הדלת. "ז-זאת אומרת, חייב ללכת עכשיו."

"כן!" מרינט אמרה. "הוא חייב ללכת. עכשיו."

כשעיניהם נפגשו על פניהם הופיעה אותה הבעה מופתעת ומבועתת. הוא חיפש שוב את ידית הדלת, גישש את דרכו ומעד על רגליו ביותר בלגן מאשר שהיא הייתה רגילה לחוות בדרך כלל.

"תבוא שוב!" טום קרא. "בפעם הבאה תאכל איתנו ארוחת בוקר."

"אבל אולי תשתמש בדלת הכניסה," סבין הציעה בשעשוע.

החתול הנהן כמה פעמים--יותר מדי מהר. "ב-בטח. אה, ביי, מרינט."

"ביי," היא אמרה וחבטה את ראשה בשולחן.

שקר תמורת שקרWhere stories live. Discover now