חלק 20: זמן לחקירה

214 21 4
                                    

"אחות!" אליה הרימה את קולה ובעצם קופצת על המיטה הקטנה בחדר של מרינט ואוחזת בידיה. "תני לי את הפרטים!"

"אה, פרטים?"

"אל תיראי לי עכשיו תמימה. נישקת את החתול השחור!"

אנחה ברחה מפיה של מרינט והיא נעמדה בכדי להתרחק קצת מאליה. "זה היה שום דבר, בסדר? זה לא אומר כלום."

"הוו, את מסמיקה."

מרינט הניחה את ידיה על לחייה. "זה לא אומר כלום. אנשים יכולים להסמיק על--על כל דבר!"

"ממ-ממ."

"זה נכון!"

עיניה של אליה נצצו. "נהנית מזה. תודי בזה."

פניה של מרינט האדימו אפילו יותר. "זה היה משהו מקצועי לגמרי בשביל לגרום למעריצים שלו לעזוב אותנו לבד ו--"

"נא-אה, את נהנית מזה." אליה התקרבה אליה, כשריסיה זזו. "את חושבת שהוא חתייייייך. את רוצה לנשק אותו שוב. את--"

"תפסיקי! תפסיקי!" מרינט סתמה את פיה של אליה בידיה, ופניה היו כל כך אדומות. "ההורים שלי ישמעו אותך."

אליה הורידה את ידיה. "חשבתי שהם כבר יודעים על חתול שחור. למען האמת, איך הם לא יכולים לדעת אחרי זה?"

"הו, הם יודעים, אבל זה לא אומר שאני רוצה להזמין אותם לכאן."

אף אחד לא היה צריך חזרה על תקרית הקונדום. אף אחד.

"בכל מקרה, אני לא רוצה לדבר על החתול," מרינט אמרה. "אני צריכה לבחור משהו ללבוש לארוחת הערב עם אדריאן ועם אבא שלו."

"אוחח, את עדיין בקטע של באטרקאפ? אחות, יש לך בחור חתולי חתיך מולך שפשוט שקוף שמעוניין בך--"

"תיקון. הוא אוהב את החיפושית. הוא אמר לי את זה בעצמו."

"אולי הוא מאוהב בחיפושית, אבל הוא לחלוטין מעוניין בך."

שכבת סומק חדשה הופיעה על לחייה של מרינט. היא זכרה את הנשיקה. את הרכות של שפתיו, את הדרך בה אצבעותיו החזיקו את לחייה בזמן שהחזיר את הנשיקה.

באותו הרגע הופיעה קבוצת פרפרים בבטנה.

"ט-טוב, זה לא משנה," היא אמרה והסתובבה לערימת הבגדים שהיא הניחה בצד, "בגלל שאני אוהבת את אדריאן ורק את אדריאן. עכשיו תעזרי לי למצוא משהו ללבוש."

אליה נאנחה. "החולצה הלבנה ושמלת הסרבל הכחולה."

"הו, את צודקת! זה יהיה מושלם."

"כן, כן, אני מדהימה. אני צריכה לזכור את זה בפעם הבאה שאתן לך עצה בנוגע לדייט. את יודעת, כמו הפעמים האלה שאני אומרת שהחתול השחור הוא--"

"הוא, תראי את השעה! כדאי שאמהר ואתלבש!"

מרינט משכה מעליה את החולצה שלה וניסתה ללבוש את החולצה, רק בשביל להיתקע כשראשה וזרועה נלכדו בצורה מביכה. אוח. בעיוורון, היא ניסתה לחלץ את זרועה למקום הנכון. (כשהיא מעדה ונפלה על צידה, כמעט הרסה אותה.) ראשה השתחרר. אליה בהתה בה כאילו היא התנגדה לגלגל את עיניה.

שקר תמורת שקרWhere stories live. Discover now