אני פותחת ספר חפירות בפעם העשיריתתת [נראלי]

דיי, נשבר לי

רגע אחד אני בדיכאון רגע אחר אני מרגישה כמו חד קרן מנצנץ

חלאס.

כתבתי כאן הסבר מפורט על מה שקרה אבל מחקתי אותו כי הרגשתי רע בגלל מה שכתבתי [פשוט לא טוב מהדברים שכתבתי. בושה וכו]

מה שהתכוונתי לכתוב כאן זה על מקרה שבו קיבלתי את הדבר הכי קרוב שהיה לי להתף חרדה.

אז... זה מה שכתבתי כשזה קרה: [אתם לא תבינו]

(כתבתי את זה כשאני בוכה ויושבת מתחת לבית על ספסל, אז... כן. זה לא יהיה הכי ברור.)

אני לא יודעת מה זה התקף חרדה אבל אני לא מסוגלת אני פשוט לא מסוגלת כולן שם גדולות ממני בכמהשנים ואני לא מרגישה שייכת אני לא מסוגלת הוא לא יבין הבושה שלי והחרדה החברתית שלי מרקיעות שחקים הגוף שלי רועד אני לא יכולה די אין לי בעיה לוותר על החוג ציור אם זה אומר שאני לא אצטרך ללכת לשם שוב

אני לא יכולה ללכת לשם בגלל שכולן שם גדולות ממני בכמה וכמה שנים ועוד דברים.

אני לא יודעת להסביר את זה אבל אני לא אלך לשם שוב גם אם ישלמו לי.

כל הגוף שלי רועד.

כע?...

נמאס לי אני רוצה למות