דרכים עקלקלות

פרק 24- מת'יו

התמקמנו על גג הריבר הוטל, מלון גבוה ויוקרתי שהיה קרוב לחנייה האחורית של הרד רוז והעניק לנו נקודת תצפית מצוינת על כל מה שהתרחש ברחבה החשוכה של המועדון.
הצטיידנו בשתי משקפות ראיית לילה והמתנו לרגע שנראה איזו תנועה חשודה של חברי הרשת. לא התחכינו אחרי משהו ספציפי, אבל היה לנו חשוב ללמוד את הדרך בה הארגון שלהם עבד ומי שלט על מה.
הפעם בשונה מפעמים קודמות, אני ומישל לא מצאנו לנכון להיכנס לתוך המועדון. אחרי הפעם האחרונה בה נקלענו לסיטואציה מסוכנת ואלימה, הבנו שעלינו לנקוט באמצעי זהירות כדי שלא להסתכן שוב בחשיפה.
שכבנו זה לצד זו, שנינו על הבטן, שעונים על המרפקים ואוחזים את משקפות ראיית הלילה בידינו, צמוד לעינינו. הרחבה האחורית הייתה חשוכה וריקה מאדם, ככה שהמתנו בסבלנות לראות מה נצליח- ואם נצליח בכלל- לזהות משהו חריג שיקנה לנו יתרון נוסף לפני שנפצח את התיק כולו ונתחיל בפשיטות ובמעצרים של כל פושע נבזה מחבורת הסוחרים והמסרסרים.
אם אהיה כנה, לא ציפיתי שהמעקב הלילי הזה יביא איתו איזשהו רגע מכונן, אחרי הכל גם בריאן וטיילור, הצמד שביצע את המעקב של ליל אמש, לא חזר עם ראיות מפוצצות. ועדיין אנחנו פה, למה? כי לך תדע מתי אחד מבני הזונות האלה יחליט לדפוק איזו הופעה ולברך אותנו בנוכחותו.
הרגשתי את מישל מצטמררת ונרעדת מעט והתחרטתי שלא זכרתי להביא איתי איזה סווצ'ר בשבילה, אחרי הכל כבר היה סוף ספטמבר, והרוח שנשבה בישרה על בואו הממשמש ובא של החורף הקר.
ראיתי שהיא נותרה מבוייתת על הרחבה כשמשקפת ראיית הלילה צמודה לעיניה, אז הנחתי את המשקפת שלי בצד. פתחתי את המכסה של הכוס התרמית שהבאתי איתי מהבית והגשתי לה את התה המתוק והחם שהכנתי בשבילה. "תשתי קצת, זה יחמם אותך", אמרתי כשהבחנתי בעורה שהצטמרר מהרוח הקלה שנשבה. "קחי הפסקה רגע, תנוחי. את מאמצת את העיניים שלך יותר מידי. אני אחליף אותך".
מישל הסירה את המשקפת מעיניה והביטה בי, עיני הדבש הלוהט שלה ממיסות את עורי. "הבאת לנו קפה?" שאלה, החיוך שלה מפציע ומפוגג באחת את החשכה של הלילה.
חייכתי, לא מצליח להעמיד פני אדיש איתה ואליה. הצמדתי את משקפת ראיית הלילה אל עיניי חזרה. "לא, לא קפה. הבאתי תה". ידעתי שהיא תעדיף קפה, אבל מאחר והמעקב היה בשעות הלילה חשבתי שלא יהיה חכם לתת לה לשתות קפה שיעורר אותה ויקשה על השינה שלה.
ידה עלתה אל עורפי ואצבעותיה עברו באיטיות חורכת על החלק העדין שבין צווארי ללסתי בהוקרת תודה, רגע אחר כך ראיתי בזוית עיני שהיא הצמידה את שפתיה העבות לפיה של הכוס התרמית ולגמה ארוכות.
"מממ טעים ומתוק. בדיוק כמו שתה צריך להיות". המהמה עם עצמה בקול רך שהוציא לי את האוויר מהריאות. "תודה שחשבת על זה. לא היית צריך לטרוח" אמרה כהרגלה.
לא הגבתי, נותרתי מפוקס על החנייה השוממת והחשוכה. מה הייתי אומר לה? תפסיקי עם השטויות והתודות שלך כי אין כאן שום טרחה? די נו, זה מיותר, גם ככה היא שוב תרגיש צורך להודות לי בפעם הבאה.
בזוית עיני ראיתי אותה מוציאה את הפלאפון שלה מכיס מכנסי הדגמ"ח שלבשה ומביטה בו תוך כדי ששחררה אנחה שקטה.
"מה קרה?" שאלתי, משהו באנחה שלה ובדרך בה כתפיה נשמטו מעט מטה העידו שהיא חששה בנוגע לדבר מה.
"ניסיתי להשיג היום את מריה, העדה, בשביל לברר איתה עוד כמה דברים שנחוצים לנו לתיק ולשמות של כל הפושעים שקשורים לרשת הסחר בנשים, אבל משום מה היא לא חזרה לשיחות שלי. זה לא מוזר?"
היטתי מעט ראשי לכיוון הכתף כדי לשחרר כמה קנאקים מתבקשים מהתנוחה הלא נוחה בעליל. "אולי היא עסוקה, אולי היא לא מוצאת את הפלאפון, אולי מיליון ואחד דברים. חכי עד מחר אחר הצהריים, רוב הסיכויים שהיא סתם לא הייתה עם הטלפון, אל תילחצי בינתיים".
שמעתי אותה נאנחת שוב והנחתי את המשקפת על רצפת הגג, גם ככה היינו ממוקמים במיקום שניתן לשמוע בו את כל מה שקורה ברחבת החנייה, זו הייתה הסיבה שלא חששתי להסיר משם את המבט.
עיניה ריצדו על פניי באינטימיות יפייפיה, אבל משהו בה נראה חסר מנוחה. "מה יש, מישלי? למה זה מרגיש לי שאת חרדה לגורלה?" הקול שלי היה כל כך רך בשבילה שאני מוכן להישבע שאם הייתי שומע גבר אחר שמדבר ככה למישהי הייתי מסתלבט על כמה שהוא פאפי מתרפס.
"אני לא חרדה לגורלה", ניסתה להסביר, "אבל אני רגילה לזה שהיא עונה לשיחות שלי ישר ושולחת לי לפחות פעמיים ביום איך מתקדמת החקירה. ומאז אתמול בלילה שהחלפנו שתי הודעות ענייניות לא שמעתי ממנה מילה".
הצרתי את עיניי. אפילו לא ידעתי על זה שהיא נטמעה ככה בתוך חייה של העדה שבאה אלינו בעקבות הפחד לחייה של אחותה הצעירה. "מישל, אני לא רוצה לראות אותך מתערבבת ככה בתוך התיק הזה. אני מבין שהוא חשוב לך ברמה האישית- אבל הוא חשוב לי לא פחות. אני לא מוכן לקבל את זה שזה ככה מחלחל אלייך ונוגס בך ביומיום. אני מעריץ בך את החריצות ואת הצורך לעשות צדק עם הקורבנות ועם המשפחות, אבל את יודעת בדיוק כמוני שאי אפשר להישאר בעבודה כזאת אם לא עושים הפרדה ברורה בין פיצוח התיקים לחיים האישיים".
מישל פישקה את שפתיה העבות כאילו רצתה להסביר את עצמה אבל רגע אחר כך היא סגרה אותן כי לא רצתה להתנגד לדבריי או למחות. שלחתי את ידי אל פניה היפות, לא רציתי שהיא תשתתק או תחשוש מלהביע בפניי בעתיד עוד חששות. "אני אומר את מה שאני אומר מתוך דאגה, לא בשביל לתת לך בראש", הסברתי ברוך.
חיוכה המתוק עלה על פניה כשחיככה את לחייה כנגד כף ידי כמו חתלתולה. "אני יודעת", לחשה, "ואתה צודק. אני יודעת שזה מכוונה טובה".
העברתי את ידי מפניה לעורפה, לא יכולתי להתאפק, משכתי אותה אליי וסגרתי את שפתיי על שפתיה בנשיקה מהירה ומעט כעוסה שהתיקה ממנה את הנשימה. התענגתי כמו חולה נפש על הדרך בה בית החזה שלה עלה וירד בניסיון להשתלט על נשימתה.
ידיה עלו אל פניי, אצבעותיה ליטפו באיטיות את הזיפים. זה כבר נהיה מן מנהג קבוע שלה לתפוס אותי ככה ולהסתכל לתוך עיניי כאילו יש בה את היכולת לראות את מי שאני מבפנים. חשבתי שהלב שלי קורס לתוך עצמו כשהיא הצמידה את שפתיה אליי מיוזמתה ונישקה אותי לאט ובתשוקה.
"אני רוצה שתדע שזה היה בסדר מבחינתי גם אם היית מנסה לתת לי בראש" לחשה כשניתקה ממני את שפתיה, מזכירה לי את נושא השיחה שהספקתי לשכוח בעקבות הנשיקה. "אתה המפקד שלי אחרי הכל. אתה בעצמך אמרת שכשאנחנו בשעות העבודה אתה חוזר להיות ביג בוס".
נמסתי מהחיוך שלה. לא ידעתי איך לאכול או להגיב למתיקות שלה. זה כבר לא היה הגיוני בשבילי כמה שהיא המשיכה להפתיע אותי כל פעם. אבל באמת שלפניה לא הכרתי אף אחת שאפילו התקרבה להיות כמוה.
היא הייתה יחידה במינה. קרן שמש יפייפיה שיש בכוחה להאיר את האפלה.
היא הייתה טובה מידי, טהורה. תמימה בדרך בה היא ראתה את הטוב בכולם, ובאותה נשימה חדה כמו סכין קצבים בקריאת מצבים חברתיים ובתחושות הבטן שהכווינו אותה מבפנים.
עיניה המשיכו לרצד על פניי באינטימיות טהורה. "אתה כועס עליי בגלל שעדכנתי את מריה בהתפתחויות של החקירה? בגלל זה המבט הנוקב שלך?" שאלה, גומרת לי על הנשמה.
אני לא כועס עלייך, אני לא מצליח לשרוד אותך.
לא עניתי במילים, קירבתי אותה אליי בשנית וריסקתי את שפתיי על שפתיה. נישקתי אותה בבהילות גועשת, הייתי תובעני מידי, אני יודע, אבל היא נענתה לי כמו שלא דמיינתי, הטריפה אותי עליה.
אצבעותיה טיילו על צידי צווארי, וגופה נצמד אליי בחיפוש אחר מקור חום, הטריף לי את הדעת. שפתיה נעו על שפתיי ומצצו בחושניות מרסקת את הלשון שהחדרתי בדומיננטיות אל תוך חלל פיה.
החדרתי את אצבעותיי לשורשי שיערה וזזתי אחורה, קורע את הנשיקה האירוטית בחוסר רצון משווע כדי לבחון את עיניה. "אל תעשי את זה עוד פעם אם את לא רוצה לגרום לי להשתגע" פקדתי בקול נמוך. גרוני צורב ומרגיש סדוק מכמה שאני זקוק לה.
עמד לי. פאקינג עמד לי באמצע מעקב לילי שבגללה לא הצלחתי לבצע.
לשונה הגיחה החוצה, ליקקה את שפתיה. "אני מצטערת" התנשמה ובלעה את רוקה כאילו ניסתה להשתלט על עצמה. "אני באמת מצטערת. לא ידעתי שזה מקשה עליך".
עצמתי את העיניים וניסיתי להתעלם מהכאב המפוצץ שהרגשתי במכנסיים. התמימות שלה העלתה לי משום מה חיוך על השפתיים. "מצצת לי את הלשון כאילו שאת מוצצת לי איבר אחר ולא חשבת שזה יקשה עליי?" חזרתי אחרי מילותיה, מצר עליה את העיניים.
עיניה נפערו בהלם ושפתיה נפשקו רגע לפני שהיא השליכה את עצמה לתוך זרועותיי בצחוק שקט שחדר לי הרבה יותר מידי עמוק לתוך הלב. ידיה נכרכו סביב גבי והתאגרפו על חולצתי, היא נתנה לי להרגיש שהיא מרגישה איתי כל כך בנוח שהחזה שלי התכווץ.
הצמדתי אותה אליי עד שלא נותר בינינו שמץ של מרווח. מרגיש שאני כבר גמור ממנה, מרוסק.
הלב שלה פעם כנגד חזי כשהיא הצמיד את פניה לגרוני. נשימותיה החמות הותירו לחות חורכת על עורי, שפתיה נצמדו ברכות ממוטטת לנקודת הדופק של צווארי. לא יכולתי להתאפק יותר, הנחתי את ידיי מאחורי ירכיה ומשכתי אותה להתיישב על אגני.
"הנה, אולי ככה תביני מה קורה לי בגוף כשאת מוצצת את הלשון שלי". אמרתי.
עיניה עלו אליי וידיה שבו אל פניי. אהבתי את זה. אהבתי שהיא אהבה לגעת בי. "אני מצטערת", אמרה שוב, אבל הפעם כתפיה נשמטו מעט בתבוסה מטה.
הרמתי את ידי בתנועה חדה ומהירה אל לסתה. "על מה? את לא עשית שום דבר רע".
עיניה ריצדו על פניי בהתנצלות שהכאיבה לי כמו שלא כאב לי מעולם. "שמעתי את השוטרות מדברות עליך בתחנה, אני יודעת מה אתה אוהב וצריך, ואני לא רוצה שתמנע מעצמך את הצרכים האלה בגלל שאתה מתחשב בי ובעברי".
הגבות שלי התכווצו מעצמן והיד שלי התהדקה על לסתה בכעס שלא הצלחתי להדחיק. לא ידעתי איך אצליח להבהיר לה במילים שכל מה שחוויתי לפניה לא באמת הצליח לספק אותי. "דבר ראשון אני לא יודע מה שמעת אבל אני יכול לומר לך בצורה הכי ברורה שאפשר- אף בחורה שהייתי איתה לא עוררה בי את הצורך או הדחף העז לנשק אותה כמו שאת עושה", נעצתי בה מבט נוקב ועוצמתי, "דבר שני- אף אחת מהן לא באמת יודעת מה אני אוהב ומה אני צריך, ואף אחת מהן לא גרמה לי להתאהב בה, בשונה ממה שאני מרגיש כלפייך". העברתי את אגודלי על שפתיה, נטרף מהדרך בה הן נפשקו מהמגע שלי תוך רגע. "דבר שלישי- אני לא מונע מעצמי שום דבר בגלל שאני מתחשב בעברך, אני רק מחכה ורוצה שהפיצוץ בינינו יבוא ממך".
מישל בלעה את רוקה והנהנה בדממה כשדבריי חלחלו עמוק לתוכה. עיניה סטו ממני לשניה קצרה אל עבר החנייה האחורית השוממת ושבו אליי תוך רגע. ראיתי אותה מצמידה את שפתיה בחוזקה כאילו שקלה משהו בראשה. "אני יכולה לשאול משהו?" שאלה.
הנהנתי ואחזתי את מבטה.
"מתי הבנת את זה?" שאלה בקול שקט, לא אומרת את המילה המדויקת. "אני חלילה לא רוצה לזלזל או להישמע חצופה, אבל תמיד קיבלתי ממך וייב של ריחוק, של מישהו שהקפיד לשמור איתי על דיסטנס מוחלט".
הצרתי עליה את עיניי ולא פציתי את פי. רציתי שתגיד את כל אשר על ליבה, שתמשיך.
"הרי אנחנו מכירים כבר שנים. אנחנו משרתים באותו המחוז גם אם לא היינו באותה היחידה, ואפשר לומר אפילו שבזכות שיי ואיתן לפעמים הסתובבנו באותה הסביבה. ובאמת שמעניין אותי לדעת מה גרם לך להבין שאתה רוצה את ה…" קולה דעך בסוף המשפט.
"מה גרם לי להבין שאני רוצה אותך?" שאלתי, מחדד את המילה שלא הצליחה לומר בעצמה.
עיני הדבש היפייפיות שלה נצנצו לאור הירח כשהנהנה.
"אני לא חושב שאני יכול לשים את האצבע על רגע מסוים שאמרתי לעצמי- זהו, התאהבת. זה היה יותר כמו הצטברות של הכל, דבר שהוביל לדבר שהוביל לעוד דבר".
עיניה הביטו בי בריכוז, נעות בין עיניי לשפתיי בעודי מריץ בשבילה בראשי את ההשתלשלות של רצף הדברים.
"האמת שעכשיו כשאני חושב על זה- נראה לי שתמיד העדפתי להימנע ממך. מהרגע הראשון שהכרתי אותך חשבתי שאת יפייפיה ומתוקה ברמות לא הגיוניות, אבל אז הבנתי שאת בזוגיות עם אישה אחרת והגעתי למסקנה שלשמור על דיסטנס ממך יהיה הדבר הנכון לעשות".
ידה נשלחה אל רגלי ואצבעותיה שרטטו עיגולים קטנטנים על ירכי.
"ואז קומנדר דקוטיס ביצעה את השינויים בין שני הצוותים, היל"פ והמודיעין, וככה יצא שהתגלגלנו לעבוד יחדיו, ככה שהימנעות ממך הפסיקה להיות פתרון בשבילי".
הנחתי את ידי על ידה כדי לעצור אותה, מגע האצבעות שלה הטריף את דעתי. "וככל שנחשפתי אלייך יותר ככה התחלתי להתערער. הקרבה שנוצרה בינינו מתוקף חברי צוות גרמה לי להיחשף אל מי שאת באמת".
הרמתי את כף ידה מירכי לפי ונשקתי לה בחום אמיתי.
"בהתחלה נגמרתי מהמתיקות שלך וממה שגרמת לי להרגיש, אבל מהר מאוד פיצצת לי את המוח מכמה שאת גם חדה ופיקחית, ומכמה שאת אותנטית ואמיתית. והבנתי שאני לא יכול לברוח ממך או מעצמי. החלטתי לקבל את זה שאני רוצה אותך, שאני צריך אותך ואת כל הטוב שאת מביאה איתך בעולם שלי".
עיניה החמות נצצו מהתרגשות תהומית כשהיא משכה אל שפתיה את ידי ונשקה לה ברוך שהבעיר את דמי. "תנשק אותי" לחשה בדרך שעוררה שוב את זקפתי.
לא הייתי צריך עוד תמריץ, משכתי אותה אליי במהירות תהומית. נשכבתי על גבי ומשכתי אותה איתי, הבהילות שגעשה בינינו גרמה לנו לשפוך את התה החם שבכוס התרמית.
שפתיה נעו כנגד פי ולשונה ליטפה את לשוני. הפעם זה לא הייתי אני שניסה להשתלט או להוביל- זו הייתה היא.
ידיה אחזו בצידי צווארי ורגלה השמאלית עלתה מעל גופי. הזין שלי כמעט פרץ את המכנסיים כשהבנתי שהיא מתיישבת מיוזמתה על בטני.
רציתי להזיז אותה מעט כדי שתשב על זקפתי, אבל לא רציתי להאיץ בה כשידעתי שמבחינתה היא לא שוחה במים מוכרים.
האיפוק העביר אותי על דעתי. טרפתי לה את הפה, גונב ממנה בכוח את האוויר.
דרך הנשימות והקולות הרטובים של הנשיקה שמענו מלמטה רעש של מנוע ששבר את הדממה.
מישל התרוממה ממני בדריכות חדה ולקחה בידה את משקפת ראיית הלילה.
הזדקפתי גם אני, הלב שלי היה נשמע כאילו עדר של סוסי מרוץ רצו לי בחזה. הרמתי את המשקפת והתמקדתי על רחבת החנייה שהוארה עכשיו באורות הצהובים של רכב הוואן שנכנס אליה.
אני כמעט בטוח שגם אני וגם מישל לא נשמנו כשראינו את דלתות הוואן נפתחות בידי שני שומרים בחליפות שיצאו מתוך המועדון. חיכינו לראות מי ייצא ואם גם הפעם הם הביאו לשם בנות, אבל אז הבחנו בשתי דמויות גבריות שיצאו דרך הדלתות הקדמיות.
ניסיתי להתמקד בתווי הפנים, להבין מי הם אותם שני גברים, אבל שני השומרים בחליפות ליוו אותם מאחור וסוככו עליהם בגופיהם הגדולים.
הגבר הראשון נכנס פנימה דרך הדלת האחורית מבלי שהצלחתי לקלוט את פניו, ואילו הגבר השני נכנס רגע אחריו.
זה היה עניין של שבריר שניה, אבל כשהבחנתי בעורפו ובמבנה גופו של הגבר השני נדרכתי. למה לאלף עזאזל יש לי תחושה שהגבר הזה מוכר לי?