דרכים עקלקלות

פרק 51- מת'יו

ניצלתי את העובדה שמישל הייתה מוקפת בחבריה וקפצתי רגע לסופרמרקט הקרוב לבית החולים כדי לקנות מצרכים לארוחת השחרור שתכננתי להכין לה.
להגיד שהרגשתי טוב עם זה שהיא נשארה בלעדיי? חרטא, אבל נראה לי שאחרי חמשת הימים האחרונים שלא זזתי ממנה אפילו לרגע, גרמו לה לייחל לאיזה רגע קצר שבו אתרחק ממנה. היא אמנם לא נתנה לי לרגע את ההרגשה שאני מציק לה, אבל ידעתי שהאינטנסיביות והדאגה הבלתי נגמרת שלי כלפיה השפיעו עליה.
ניסיתי להיות הכי רגיש ועדין בשבילה, אני נשבע, אבל משום מה עדיין הרגיש לי שמשהו בה נסגר גם בפניי. היא אמנם דאגה להראות לי בכל רגע נתון שהיא שמחה שאני שם לצידה, אבל בכל פעם שניסיתי לגשש את דרכי כדי ליזום איתה שיחה בעדינות, היא הסיטה את הנושא ורק חיבקה אותי בדממה.
הלב שלי בכה בכל לילה כשהיא הושיטה אליי את ידה וביקשה בלי מילים שאכנס לשכב לצידה על מיטת האשפוז הצרה. הבטן הייתה מתהפכת לי בכל פעם שהיא הייתה מצטנפת לתוכי ומצמידה את מצחה ללוח ליבי שהלם בחוזקה. הדם שלי עלה בלהבות כשהיא הייתה עוצמת את עיניה ומעמידה פנים שהיא נרדמה כדי שלא אדאג.
הייתי מחבק אותה בכל הכוח שבעולם ומנשק את שיערה אבל סובל בשקט מהידיעה שהיא ערה. הכרתי אותה כמו את כף ידי וידעתי איך נשימותיה נשמעות כשהיא ישנה. והמחשבה על זה שחזרנו אחורה, לנקודת ההתחלה, הציתה בי בכל לילה מחדש את הכמיהה העזה לנקום את כאבה.
היא תחזור לישון כמו תינוקת, זה רק עניין של זמן.
אבל אם אני אצליח לעצום את העיניים כל עוד הוא מתהלך על פני האדמה? לא, לא יקרה. לא אנוח עד שאראה אותו נושם את נשימתו האחרונה.
הוא לא רק אנס אותה, הוא תיעד הכל כדי להשפיל אותה עד עפר. אבל מה שהוא לא יודע, זה שהפלאפון עם התמונות שהוא הותיר לי למזכרת לא הפיל את רוחי, אלא שימש למטרה הפוכה והצית בי את להבות השטן.
אני לא חושב שיש לו מושג לגביי או לגבי האידואולגיה שלפיה אני חי, אבל ארדוף אותו כדי להשלים לו את הפערים לגביי וללמד אותו את השיעור על מי שאני ועל אורחות חיי. אראה לו שלמרות הכל, אני לא כל כך שונה ממנו כמו שהוא חשב בתחילה. אראה לו שירשתי ממנו את אותן תכונות אופי שהוא גאה בהן כל כך. את הנטייה לאכזריות חסרת מעצורים, את הרוע המזוקק.
ואחזיר לו באותו המטבע במדויק. עין תחת עין, שן תחת שן.
דם תחת דם.

אני שונא להודות בזה, אבל למרות שניסיתי, לא הצלחתי למצוא את הגבול והאיזון שבין להראות לה שאני פה ולא מתכוון לעזוב אותה, לבין ההבנה הבסיסית שאולי היא צריכה שאפסיק לכרכר סביבה.
ידעתי שהיא זקוקה לקצת שקט כדי לנסות לעכל את
הטראומה, אבל החזה שלי התכווץ בפחד אימתני רק מהמחשבה שהיא תעלה שוב את הזכרונות הקשים אל פני השטח מבלי שאהיה שם.
למען האמת גם לא ידעתי לומר אם היא מעוניינת בכלל לקבל טיפול רגשי ונפשי כדי לעכל את הסיטואציה, כי בכל פעם שהעובדת הסוציאלית של המחלקה ניסתה לדבר איתה, מישל דחתה את ההצעה בנימוס ובחיוך הזה שלה. לא פעם חשבתי שאולי זה בגלל שאני נמצא שם ולא עוזב אותה, אבל אתמול, רגע לפני שידעתי שהעו"סית צריכה להגיע, יצאתי כדי "לדבר" עם ראסל כשלמעשה רציתי פשוט לתת לה רגע. אבל לצערי לא הופתעתי כשהעו"סית יצאה תוך דקה מחדר האשפוז שלה ונענעה בראשה כאילו אמרה לי- 'סורי, ניסיתי, היא פשוט לא בקטע'.
הוצאתי מתוכי אוויר שעצרתי והחלטתי שעליי להגיע להחלטה בנוגע אליה.
הערב, אחרי ארוחת השחרור שאכין לה, אשב לצפות איתה בנוף המרהיב של שיקגו ואנסה לגרום לה לשפוך את כל מה שיושב ומכביד על הלב שלה. אני לא יכול לתת לה לסבול בשקט אחרי כל מה שהבן זונה הזה עשה לה.
אני אחבק ואוהב אותה עד שהיא תרצה להקיא את כל מה שעבר עליה. אאחוז בה בכל הכוח שקיים בי עד שהיא תבין שאני משתוקק להיות הכותל האנושי שקשוב לכל מה שיוצא מפיה, או לכרית שהיא תרצה לבכות עליה בלילה. אוכיח לה שאני רוצה להקשיב להכל, לכל המצוקות והפחדים, לכל הטראומות שצפו מעל פני השטח.
זו החובה והזכות שיש לי מעצם היותי הגבר שזכה בלב שלה.