תמונות וואנשוטים של סולאנג'לו 🖤💛 ותאריכים של דמויות🥳

וואנשוט עצוב שעלה לי באחת עשרה בלילה

מזהירה שזה עצוב😅

__________

קיילה:

הלכתי להסתובב במחנה כי לא היה לי מה לעשות.
אוסטין היה בשמירה במרפאה ו-וויל נעלם.
הלכתי לכיוון מתחם הלחימה כי שמעתי קולות התייפחות קלות.
הגעתי וראיתי את הילדה האחרונה שרציתי לראות.
פייפר מקלין.
אין לי מושג איך היא ו-וויל חברים.
התקרבתי אליה בזהירות "פייפר? מה קרה?"
היא הסתובבה מהר הסתכלה אליי והתחילה לבכות "זה ז-זה וויל!
אני לא מוצאת אותו!!
אני חיפשתי בכל המחנה אחריי שניקו אמר לי שהוא נעלם!"
"וויל נעלם?!" שאלתי בפחד, חשבתי שהוא יצאה לסיבוב או משהו אבל עם ניקו לא הצליח למצוא אותו אנחנו בצרות.
שיט.
"מה התאריך היום?!" שאלתי את פייפר בלחץ "ה-החמש עשרה באפריל" היא גימגמה,
"אוי, שיט שיט שיט" תפסתי את היד שלה והתחלתי לרוץ לכיוון היער.
שמעתי את ניקו צועק בשמו של וויל,
רצתי לכיוונו תפסתי את היד שלו והתחלתי לרוץ לביתן אפולו.
נראה שניקו הבין שאנחנו צריכים להגיע לשם אז הוא עשה משא צללים לשם.
רשמתי לעצמי לכעוס עליו אחר כך.
"קיילה נולס!" צעק ניקו כשהגענו "איפה בן הזוג שלי בשם 12 האלים האולימפיים?!" התחלתי לבכות.

ניקו:
כשקמתי בבוקר הנחתי את ידי על וויל. או יותר נכון איפה שהוא היה אתמול בלילה.
נבהלתי קמתי מהר והסתכלתי סביבי, יכול להיות שהוא הלך למרפאה כבר? אולי הוא הלך לטייל ביער?
התלבשתי מהר ויצאתי החוצה.
בדרך פגשתי את פייפר שנראתה כועסת "איפה וויל בשם 12 האלים האולימפיים?! הוא חייב לי חולצת הלו קיטי.
הגנב הזה טען שיש לי יותר מידי לקח אחת וברח"
נתתי לה מבט כועס והיא נבהלה "וויל נעלם פייפס,
אנחנו צריכים למצוא אותו" היא הנהנה.
אמרתי לה ללכת למרפאה ולאזור קרבות.
התפצלנו, אני הלכתי ליער.
אחריי כמה שעות של להסתובב ביער ולצעוק את השם של וויל הרגשתי מישהו תופס לי ביד ומתחיל לרוץ.
ראיתי שזאת קיילה.
היא התקדמה לכיוון ביתן אפולו.
ישר עשיתי משא צללים לשם.
שיכעסו אחר כך
קודם כל,
למצוא את וויל.
"קיילה נולס איפה בן הזוג שלי בשם 12 האלים האולימפיים?!" היא התחילה לבכות.
פייפר חיבקה אותה.
ואני רק הסתכלתי על שתיהן "שתוק" צעקה אליי קיילה.
הופתעתי.
היחיד שהעז להרים אליי את הקול היה וויל.
התרחקתי וישבתי על המיטה של וויל.
"זה-זה היום מוות של אמא שלו" היא מלמלה.
אוי, שיט שיט שיט שיט.

קיילה:

סיפרתי לו על איך שאמא של וויל מתה מסרטן כשהוא היה בן 10.
כל שנה הוא הולך לאותו בית הקברות ונעלם ליום וקצת.
אני ואוסטין לא יודעים מה הוא עושה שם אבל אנחנו לא מתערבים.
בדרך כלל הוא חוזר יום או יומיים אחריי.
תמיד קשה לו בשבוע הזה של השנה.
ניקו הסתכל עליי וראיתי שהוא מנסה לעצור את הדמעות.
"אני אלך...." אמרה פייפר
הנהנתי לכיוונה.
נשארנו רק שנינו.
"י-יש לי רעיון" מלמל ניקו.

וויל:
אחריי שהגעתי לבית הקברות, הלכתי לאזור המשרדים.
המנהל של בית הקברות הוא בן ארס ונצר אפולו.
הוא מרשה לי לישון לילה אחד בשנה ליד הקבר של אימי.
"היי רוי"
"היי היי סאנשיין!"
אופטימיות סתומה.
"הלכתי לקבר, נתראה אחי" אמרתי לו
הוא הנהן לכיווני ואני התקדמתי לשם.
פרסתי את שק השינה שלי ונכנסתי לתוכו.
7 שנים מאז שהיא מתה.
ליטרלי 7 שנים.
אני 'הילד השמח' של המחנה.
אף אחד, בדגש על אף אחד לא יודע את סיפור החיים המלא שלי.
לא ניקס, לא קיילה או אוסטין, פייפר אפילו כירון לא יודע.
נרדמתי אחריי 10 דקות.

***
קמתי בארבע לפנות בוקר והחלטתי לחזור למחנה.
בערך בחמש הגעתי וראיתי דמות קטנה, רצה אליי נבהלתי והוצאתי את החץ וקשת שלי מוכן לירות את החץ אבל הדמות שחורת השיער חיבקה אותי חזק הרגשתי דמעות מציפות את עיני התחלתי לבכות.
נפלתי על הקרקע והוא נפל איתי.
בכיתי כמו שלא בכיתי בחיים שלי.
בחיים שלי לא הרגשתי כל כך בטוח, ניקו שינה אותי.
חיבקתי אותו חזק והוא אותי לא משחררים.

________

יש לזה המשך פשוט אין לי כוח לכתוב אותו✨
עם יהיה ביקוש אני אעשה חלק 2