האח הגדול פרסי ג'קסון

32

"דיירים יקרים!" נשמע קולו של האח הגדול,
"זאת המשימה האחרונה שלכם לפני ההדחה, תתכוננו!"

הדיירים ישבו בסלון, לא מתרגשים במיוחד.
איך אפשר להתרגש או להתכונן שאחד מהם הולך לעזוב?!
כמובן, יש סיכוי של אחד ל-11 שאוקטביאן ילך אבל הם לא מאוד יכולים לסמוך על זה.

הם מאוד התחברו בשבועיים האלה, בין אם אלו הבנות שאהבו לתכנן יחד מבצעים הזויים, בדרך כלל למציאת השוקולד שניקו החביא, ובין אם אלו הבנים שבעיקר היו בבריכה ועשו תחרויות מים, שבדרך כלל פרסי ניצח בהן, אבל הבנים האחרים אף פעם לא יפסיקו לנסות.

היחיד שלא התחבר לאף אחד, וגם לא רצה, היה כמובן אוקטביאן.
הוא שנא את כולם, כולל כולם, וממש לא ניסה להסתיר את זה.
ונראה השנאה הזאת הדדית.

~~~

"בשביל המשימה הבאה אתם תצטרכו את הפנקסים שבארגז ועטים." נשמע קולו של האח.
ג'ייסון ופרסי הלכו להביא את הארגז, אותו ארגז בו היו תחפושות האוונג'רס שלהם ממדינת המים ההיא, ובזמן הזה הבנות החליטו משהו.

~~~

"אוקיי בנות," אנבת' פתחה "אם מישהו מאיתנו עוזב חייב לפחות לעבור לשלב הבא במבצע."
כולן הנהנו ברצינות, כי למבצע הזה יש חשיבות יותר גדולה מעזיבה של אחד מחברי הנפש שלהן בקבוצת הדיירים.
"אוקיי, אתן זוכרות את התכנית?" שאלה ריינה
"בואו נעשה חזרה אחרונה בשביל לוודא שלא פספסנו כלום." אמרה פייפר.
"אוקיי," התחילה הייזל, "אז פייפר, את מדברת עם השמש* ומנסה להוציא ממנו כמה שיותר מידע על מה שהוא חושב על הכוכב**.
אנחנו יודעים שהכוכב די מחבב את השמש אבל אי אפשר להסתמך על זה ולכן ריינה, את מוודאת שזה נכון, כולנו סומכות עלייך בעניין הזה.
אני אדאג לכל הפרטים הקטנים כמו החלאה," פרצופה של הייזל קדר עם אזכור הכינוי שנתנו לאוקטביאן, "ואנבת', את עושה את החלק שלך, שלא נגיד בשביל שהקוראים יהיו במתח." היא סיימה וכל שאר הבנות הנהנו שוב.
"אוקיי חברות, מבצע סולאנג'לו מתחיל עכשיו!" אמרה אנבת' והן הצמידו אגרופים בחיוך, חלקו קודר ועצוב וחציו השני מאושר על הניסיון לזיווג הזוג המתוק ביותר שנראה עלי אדמות.

~~~

~(היי אנשים כאן הסופרת! מפה זה נקודת מבט ראשונה ולא שלישית, והיא נשארת ככה עד סוף הפרק.
זאת נקודת מבט של דמות אחת ואני אשתדל לחשוף כמה שפחות על הדמות כדי שזה יהיה כמה שפחות ברור.
מה שכן, הפרקים הבאים יצפנו עוד הפתעות, תתכוננו!~ ה.ס. )~

~~~

אני מבין שאני מרגיש לבד פה כשאני רואה את כולם מדברים יחד, שמחים וצוחקים.
אני מבין שאין בי רגש לאף אחד כאן כשאני רואה את הבעת הפנים הבדרך כלל אדישה או נגעלת שהם מסתכלים עליי.
אני מבין שהסיבה שהגעתי לכאן היא לא מקרית כמו שחשבתי בכל פעם שאני קורא את המכתב הזה שהגיע לי במזוודה.
אני מבין שאני שונא אותו כשאני קורא את הבעות פניו בכל פעם.
כל פעם שהוא מדבר, הולך, נושם, בכל דבר שהוא עושה יש מין ביטחון עצמי מסויים, שהלוואי והיה לי.
אני מבין שאני שבור כשאני מסתכל במחשבותיי על האחד שאהבתי ומבין שהוא אף פעם לא אהב אותי חזרה.
לא משנה מה עשיתי בשבילו.
הוא אף פעם לא אהב אותי כמו שהוא כנראה אוהב את הבחור ה'מושלם' שהוא בוחן בעיניים מאוהבות.
אני מבין שאני רוצה למות כשאני בוחן את עצמי במראה ושונא את מה שאני רואה, בוחן את החתכים הדקים ואת הצלקות האדומות ומבין שדבר לא מזיז לי יותר.

~~~

אני חיה אנשיםםםם
וזה הפרק הראשון למרתון ווהווווו!
דאמנ זה יצא ממש דיכאוני בסוף
אופסי
הפרקים יהיו קצת קצרים, אני במחסום כתיבה ובכלל זה לכתוב אותם לקח המון זמן למרות שממש התאמצתי לכתוב אותם. ממש סליחה אם הפרק גרוע או שלא אהבתם, אני לא במייטבי לאחרונה.
מה שכן הבנתי שאני ממש אוהבת את הנמ של הדמות שכתבתי בה, זה נותן לי לבטא את הרגשות שלי בלי לפחד שמישהו שאני מכירה יקרא את זה ויקשר את זה אליי.
ניחושים מאיזה נמ כתבתי?
מוזמנים לעבור לפרק הבא!
אוהבתתת