האח הגדול פרסי ג'קסון

37 - שמחה

*יומיים אחרי ההדחה*

אנבת' השתעממה.
והתגעגעה לפייפר.
הבנות האחרות, הייזל וריינה, היו גם ממש נחמדות, אבל עם פייפר פעם ראשונה מזה שנים היא הרגישה שהחברות הזאת אמיתית וחסרת אינטרסים שיפגעו בה.
כמובן שהן התחברו יותר מהאחרים בגלל ששתיהן היו הבנות הראשונות שנכנסו לבית, וגם בגלל 'מבצע סולאנג'לו' אבל זה לא היה רק זה...
אנבת' תמיד הייתה מבודדת מאחרים.
אימה עזבה אותה, אביה נישא למישהי ששונאת אותה, והיא ברחה מהבית.
ברחוב היא הכירה שלושה אנשים, שהיו החברים הראשונים שלה.
הם היו בדרך למקום בטוח.
אבל באמצע, המשטרה תפסה אותם, וחברתה, ת'אליה, הלכה איתם, בשביל שהיא ושני חבריה יוכלו לברוח.
הם הגיעו למקום מבטחים, מחנה לילדים חד הוריים, ואחרי כמעט חמש שנים גם פרסי הגיע לשם.
היא שנאה אותו בהתחלה, כן, אבל בסופו של דבר הם הפכו לחברים די טובים.
שנה לאחר מכן ת'אליה השתחררה מהכלא והתגייסה ליחידה מובחרת בצבא, לבנות בלבד.
ואז, לאחר עוד ארבע שנים החבר השני שלה, לוק, התאבד.
כמות הזמן שהיא בכתה אחר כך...
באותה השנה היא ופרסי הפכו לזוג, ואז היא חזרה לבית של אבא שלה, ו...
נעלמה.
אביה עבר לסן פרנסיסקו ולקח אותה איתו כי היא עדיין לא הייתה חוקית. היא הייתה בת 16.
מרגע שהיא חגגה 18 היא ניסתה למצוא את פרסי, ללא הצלחה.
הוא כמו נעלם, כאילו מישהו הסתיר אותו, מחק אותו מהראדר.
היא לא מצאה אותו ברשתות החברתיות, הטלפון שלו לא עבד ושהיא ניסתה לחייג לבית שלהם הסתבר שאמו ואביו החורג עברו דירה.
היא כמעט התייאשה.

ואז היא הגיעה לכאן.
לאח הגדול.
ומצאה את פרסי שוב.
וזה היה הדבר הטוב ביותר שקרה לה בערך, כמעט אי פעם.
והיא הכירה את כולם, את פייפר, ג'ייסון, וויל, הייזל וריינה...
לכל השאר היא לא הייתה קרובה מידי אבל היא חיבבה אותם, הם לא נתנו לה סיבה לא לחבב אותם.
אז לדעתה, להרשם לתכנית הזאת אף על פי שבהתחלה זה נראה לה כמו רעיון גרוע ומטומטם, היה אחד הדברים הכי נכונים שהיא עשתה בחיים שלה.
התכנית הזאת החזירה את פרסי אליה, והכירה לה חבורה של אנשים מקסימים שלא זלזלו בהיותה בלונדינית, והאמינו באינטליגנציה שלה.
לראשונה מאז גיל 16 היא הייתה שמחה.
והיא קיוותה שזה ישאר ככה.

~~~

*כתוב בלשון זכר אבל פונה לכולם.ן*
הלו פיפולס!
מה שלומכם?
איך החיים?
אני מקווה שאתם.ן בסדר!
אז היום אנחנו מציינים חצי שנה לשבעה באוקטובר.
חצי שנה מאז האירוע שהפך את חיינו.
אני לא יודעת מי היה פה מתחילת הספר, אבל כמה ימים אחרי המלחמה העליתי פרק אחרי חודש שלא,
ואז במליאת חודש העלתי עוד פרק
ועכשיו, חצי שנה אחרי, אני מעלה שוב פרק.
הפרקים האלה נועדו לשפר את ההרגשה לכל מי שאיבד מישהו באותה שבת נוראית, וגם אחרי כן. לכל מי שהוא או בני המשפחה שלו נלחמים על המדינה.
אבל הם לא נועדו רק לזה.
הם נועדו גם להזכיר.
להזכיר לכולנו שלמרות שחלקנו כבר חזרנו לשגרה יחסית מסודרת עדיין יש שם בחוץ משפחות מפורקות, והטרוריסטים המזדיינים האלה ימח שמם עדיין בחוץ.
סו...
יאפ, סורי אם זה יצא רגשני, איבדתי כמה אנשים בכל המצב ההוא...
סוווו הפרק בלי הרבה עלילה, אבל הוא יצא חמדמד, נראלי.
ו...
זהו איי גאס, סורי על הכבדות אני במוד קצת דיכאוני
לאב יו ורי ורי מאצ'
נוי3>