רובינסון
עיניי נפקחות באיטיות, בוחנות את הסביבה החדשה שנגלתה אליהן.
גופי היה עטוף בשמיכת פרווה, רכה ועבה, ולצידי שכב הארי, שקוע בחלומותיו.
הוא נראה כל -כך נינוח במצב כזה, קמטיי הכעס שבדרך כלל הופיעו על מצחו נמתחו ונרגעו גם הם, שפתיו היו פתוחות מעט, פולטות נשיפות עמוקות.
העיניים הירוקות שלו כוסו בשכבת עור, שאותה עיטרו ריסים ארוכים ושחורים.
אני מחייכת במעט, מביטה בשמיים הבהירים, אוחזת באגרופים בשמיכת הפרווה שהונחה עליי.
אני עוצמת את עיניי ונרגעת, נהנת מהאוויר הקריר שמסתחרר סביבי.
רגע לאחר מכן, עיניי נפתחות ואני סופרת 3 קומות במראה העיין, עד שאני מגיע לקומה שלי.
בקומה הרביעית, המרפסת השלישית משמאל, הייתה שייכת להחדר שלי. אני מתעמקת בתמונה שמול עיניי, ומבחינה בפיצוחים המרוסקים על הרצפה. זה מזכיר לי זכרונות מאתמול, אז אני נשענת לאחור ומתשדלת למחוק אותם, רק לכמה רגעים.
הנשימה שלי כמעט נעתקת כשעיניו היפהפיות של הארי נפקחות. אז אני עוצמת את עיניי במהירות, נושמת עמוק, כאלו אני נמצאת עמוק בתוך חלום נעים ומרגיע.
אני כמעט ומצחקקת כשהארי תוקע את אחת מהאצבעות שלו בתוך הלחי שלי, ואומר "אני יודע שאת ערה!" בקול ילדותי, חמוד שכזה.
ובכל זאת, אני בוחרת להמשיך את ההצגה הלא מוצלחת שלי. "מה אני צריך לעשות בשביל שהנסיכה אנה תתעורר?" הוא שואל, משאיר את הקול החמוד שלו. אני שומעת אותו נאנח, שניה לפני שהוא מתחיל לקדוח לי בשכל. "אולי אני צריך לתת לה ארטיק?" הוא מציע, ואני כמעט ומחייכת מהקול שהוא משתמש בו.
"אולי.. אני צריך לקנות לה שמלה יפה?" אני משחררת נשימה עמוקה, נותנת לחיוך קטן לחמוק, ולא בגלל המובן הכספי. זה היה משהו קטן, אבל אמיתי, שיכל לרמז על כמה שהוא אוהב אותי. ואולי זה נשמע טיפשי, אבל ככה זה היה.
בעבר, כשהארי ואני היינו מפטפטים במשך שעות בפינה ההיא שבסוף הקולג׳, איפה שמתחם הדשא הענקי מתרכז ליער קטנטן ובו ספסל ישן ושבור.
וזו הייתה הפינה שלנו. קטנה, אבל יפהפייה בגלל הצניעות שלה.
ושם, בפינה היפהפייה ההיא, כשישבנו יחד על הספסל, צמודים יותר מתמיד, מחבקים את רגלינו, הארי אמר, שכשתהיה לו אישה, או כביכול בת- זוג, הוא יפנק אותה. ולא בגלל שנשים אוהבות כסף, אלא כי מגיע לה, כי היא מיוחדת כמו שהיא, ומגיע לה פינוקים קטנים וגדולים כאלו.
ואם אפשר להוסיף לזה, הארי אמר שהוא יקנה לה את העולם. ואומנם הוא לא יכול לקנות לה את הירח, אבל הוא הבטיח לתת לה מפתח ללב שלו. הוא אמר, שהוא רוצה להפוך את האישה שלו ליפה בנשים. ולא מבחינת אופי, כי האופי שלה מתוק ותמים, רגוע ואולי קצת עצוב. אלא מבחינת מראה. שתרגיש טוב עם עצמה.
"אולי.. אני צריך לרקוד לה על עמוד?" אני פורצת בצחוק מגלגל, ודוחפת אותו בקלילות, עדיין לא פותחת את עיניי. "לא,"
ואולי העיניים שלי היו סגורות, אבל יכולתי לדעת בוודאות שהארי מחייך עכשיו, את החיוך האוהב שלו, כשהראש שלו מוטה הצידה.
"אולי אני פשוט צריך לאהוב אותה יותר," הוא אומר ברכות, מזיז את השיער שנפל על פניי למאחוריי אוזניי. ואז הוא רוכן לעברי, וזה לא שאני פתחתי עדיין עיניים. פשוט התחלתי להרגיש את הנשימות החמות שלו, כנגד העורף שלי.
והוא מנשק ברכות את הצוואר שלי, לא בהערצה או במשהו שמרמז על תאוצה. בחום ואהבה, במובן המלא של המילה.
והנשיקות הרכות והאוהבות שלו ממשיכות עד המצח שלי, ונעצרות שם. "אלוהים רובינסון, תפתחי כבר עיניים, אני מתחרפן," הוא לוחש בין הנשימות העמוקות שלו, מחבק אותי בזרועותיו, לא נותן לי לברוח. והזרועות שלו חמות, אוהבות ומגנות. חסינות מפני כל דבר אחר שהוא לא אנחנו.
"אולי.. אני צריך לקנות לך אושר?" וכאן פתחתי את עיניי, והרשתי לעצמי להניח את כפות ידיי על לחייו.
"הארי, איך עדיין לא הבנת?" אני שואלת בקול צולע, קצת שבור, ולא בגלל שבכי עתיד לבוא, "אתה גורם לי לאושר." הוא חייך, בשמחה, עם טיפה של עצבות, כיוון שעמוק בתוך תוכו, הוא ידע, שאני עדיין לא מאושרת.
"דבר אחד אני כן יודע, ובטוח בו." אני מרימה את עיניי לעברו, "אני מבטיח לאהוב אותך לנצח." הוא מהנהן, מילותיו טבולות באמת גמורה, חום ואהבה.
אבל כמו תמיד, עדיין חששתי.
כי אומנם לאמת יש רגליים, אבל גם הן יכולות להשבר.
YOU ARE READING
Unrealistic- H.S Fanfic(Hebrew)
Fanfiction"נכון, הוא לא יכל לשנות את הקלפים שניתנו לו. אבל מי אמר לו איך לשחק בהם?" -Unrealistic-
