Unrealistic- H.S Fanfic(Hebrew)

Part 9-Gone.

ריקנות זו תחושה נוראה. היא מנתקת אותך מהעולם, ומציבה אותך באמצע, בין היקום לעולם אחר. זו תחושה שגורמת לך להרגיש אפס, שאתה לא שווה דבר. זה קורה לי לעתים קרובות, בדרך כלל כשאני שומעת מוזיקה עצובה, או- כשאני מביטה במראה.
תמיד הייתי בן- אדם מוזר. לא אהבתי את המראה שלי, לא שנאתי אותו, אבל גם לא הייתי בסדר איתו. לא הפגנתי כלפי עצמי שום ערך, ואנשים שהיו בסביבתי העירו לי על זה. ואני הייתי משיבה להם במשיכת כתפיים. זה היה מוזר שלאנשים אחרים היה איכפת מהיחס שלי כלפי עצמי, כשבעצם לי לא איכפת ממנו. היה לי שיער דק בצבע פחם, שנהג לדגדג את הצוואר שלי. הוא היה מדורג. חתיכות בודדות ממנו יצרו שלולית של צל מתחת ללחיי. בעיקרון, הוא התיישב על החזה שלי, שגם הוא לא היה מפותח במיוחד. היו לי רק את העיניים שלי, שצבעם דמה לפנינים כחולות. וגם אותן מצאתי כדבר מפחיד.

ידיי גיששו בתוך הארון על מנת למצוא את בגדי בית-הספר. גם אותם שנאתי, בשונה מלוטי, שאהבה אותם עד השמיים ומעבר.

זה היה פשוט. חולצה אמריקאית, צחורה ומעט שקופה, עם שרוולים כחולים, וחצאית כחולה שכיסתה לי רק כמה פיסות עור.

כששאלתי את טרוי למה, הוא ענה לי- ״לכי תדעי, קולג׳ מוזר. הם טוענים שזה פנימייה. קולג׳ פנימייה או משהו כזה. ולכן צריך ללבוש בגדים אחידים. בלבולי שכל.״ השתחללתי, ואפילו דמיינתי את הנחירת בוז שאיתה סיים את מילותיו.

* * *

לאחר שעתיים של מתמטיקה הרגשתי מותשת. ההפסקה שבה, ואיתה גם הצילצול שמבשר על פתיחתו של חדר- האוכל. לעומת מקומות אחרים, כאן לא היה מבחר עצום של אוכל. רק כמה דגנים, מוצרי חלב, סלטים, כריכים, ובשר.
אבל זה מה שנער ממוצע בקולג׳ צריך.

המסע של חיפוש מקום הישיבה התחיל. לוטי ישבה ליד פאבלו וחבריו, ונראה שדיברו עליי. ״לא-״ , ״אבל!״ הצלחתי לשמוע רק כמה מהמילים. ״בסדר! אבל אחר כך אל תרוצו אליי בתלונה שרובי סיפרה לכולם.״ ואחרי זה לוטי לחשה לפאבלו, ״אפשר לסמוך עליה.״ ופתאום כל העיניים הקיימות בסביבה, הביטו בי.

״רובי,״ פאבלו קרא בשמי. נעצרתי במקומי אבל לא הסתובבתי אליהם. ״רובינסון.״ החזרה הזאת על שמי לא הייתה מיותרת בכלל. רק החברים שלי קראו לי בכינויים, ואפשר לנחש שפאבלו לא כלול בתוכם. ״מה?״ נכנעתי והסתובבתי אליהם, הסקרנות בערה בתוכי. ״אל תספרי לאף- אחד. תבואי לבד, רק אנחנו.״ הקול של הארי התלווה במעט רצינות. ידיו ליטפו את הטוסיק שלי, ומצאתי את זה כדבר מטריד, אבל אז הבחנתי בפתק שהונח באחד מכיסיי. ״ולעזאזל לא, לא ליטפתי לך את הטוסיק למרות שהייתי שמח לעשות את זה.״ לוטי פרצה בצחוק מתגלגל וסחפה איתה גם את חבריה, הפנים שלי מעולם לא נראו אדומות יותר. ״נתראה,״ הארי קרץ לעברי ונעלם.

בחדר שררה דממה. לוטי ישבה לצד פאבלו, מתעסקת עם השרוולים של חולצתיה. הארי ישב לצידי. הוא היה בעולם אחר.

גם מרסל היה בחדר. הוא ישב על אחת הכורסאות, מביט בנייל.

״הגעתי,״ ועכשיו גם טומלינסון הגיע. מעולם לא הייתי מבולבלת יותר, מה הוא חיפש כאן? ״היי רובי,״ הוא ליקק את שפתיו באיטיות, גורם להארי לנעוץ בו מבט רצחני.

״היי לואי,״ בטאתי את שמו באיטיות, בדיוק כמו שביטא את שמי. ״תראי רובי,״ פאבלו התמתח ונעמד. הוא הסתובב בחדר במעגלים, חושב כיצד להסביר דבר מסויים.

לוטי הביטה בו, מהנהנת לחיוב והוא נאנח. ״יש משהו שאת צריכה לדעת,״ הארי מיהר להוסיף- ״ולראות,״ המחשבות שלי מעורפלות. על מה לעזאזל הם מדברים? זה נשמע כאלו משהו לא בסדר.

״משהו באמת לא בסדר רובי.״

״אז-״

״תשתקי ותני לנו להסביר,״ הייתי שותקת אם זה לא היה לוקח כל- כך הרבה זמן.

״לפני שבוע בדיוק, באותו יום שאת ובראיין טיילתם ביער, אמא של לוטי נרצחה.״ הם מביטים בי, אני מנסה להפיק לעברם מבט אבל אני קפואה. ״אנחנו לא יודעים מה הסיבה לרצח. אבל אנחנו כן יודעים מי קיים אותו,״ לרגע אחד, הייתי כמו אמא שלי. אני הייתי צמח, אני הייתי משותקת, ולא הצלחתי להזיז דבר בגוף שלי, זה היה נורא. ״מרווין.״ הארי ביטא את שמו בכעס. ״מ- מ- מרווין?״ רעדתי ברמה מטורפת. השיניים שלי נקשו זו בזו, לא שלטתי בשום דבר. ״מ- מי זה?״

״אלכס מרווין. נשמע לך מוכר?״

נתתי לשם לחדור לתוך הזיכרון שלי ולשרוף את הגוף שלי. אלכס מרווין. נשמע אפילו יותר ממוכר, יכולתי להרגיש את השם שלו, אבל לא הצלחתי לראות אותו בדימיוני. ״לא.״ עניתי, הם מביטים בי ונאנחים.

״הוא אחד מאנשי המאפייה הגדולים בעולם, והוא מתגורר באירופה.״ עדיין לא הצלחתי להבין מה הם ניסו להעביר לי, כבר חצי שעה.

״והוא בדרך לכאן,״

~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הייי בנות,
תודה על כל התגובות וההצבעות❤️,
יש לי שאלה- מה אתן חושבות על הפאנפיק?

דרך אגב- מטרה;

38 הצבעות,
20 תגובות♥️

המשך יום טוב❤️