מסתור

פרק 7

•הפרק הבא כולו מומצא ולא כתוב בשום מקום במגילה או במדרשים. בפרק הקודם החלק על ה30 יהודיות גם לא בדיוק היה בכמות אחד לאחד, אני לא יודעת כמויות, אבל כן היו יהודיות שהתעללו בהן במשתה הנשים והכריחו אותן לעבוד על מלאכות שאסור לעשות בשבת, בשבת. וערומות ומושפלות. כתבתי את זה כדי להדגיש שושתי לא היתה איזה צדיקה ומסכנה שנהרגה סתם. אחשוורוש היה רשע אבל ושתי אפילו יותר! ושונאת ומתעללת ביהודים ידועה.
החלק של כלי המקדש שהיו במשתה כן ידוע וכתוב בפירושים איפשהו.

נקודת מבט - מרדכי
ישבתי אל מול שער הארמון שבור וחסר אונים. אני כאן מאחרי ארוחת השבת עם הדסה הבוקר.
משתה המלך כמעט הגיע לסיומו סוף סוף. היום שבת, אני אמור לשמוח. אבל הצער שחשתי בכל יום שעבר מהמשתה הזה היה נוראי. כמות היהודיות המסכנות שנאלצו כנגד רצונן עם השנים להפוך לפילגשי המלך היתה בלתי נסבלת גם בלי שהן יאלצו להופיע ערומות מול כל שרי פרס ומדי. כמות הלחץ שהסנהדרין היה שרוי בו היתה שוברת. והכי הרג אותי היה חוסר האונים שחשתי מחוסר היכולת לתקן את המצב.
לפני שישה ימים ביום הראשון שבו הוזמנה כל הממלכה כולה למשתה גיליתי את הדבר ששבר את רוחי כל כך שלא הצלחתי אפילו לעמוד על הרגליים כמה ימים. כלי בית המקדש עמדו במקום המחולל הזה בזמן שמסביבם פריצות בלתי נגמרת. כלי בית המקדש הטהורים נאלצו לצפות בנשים יהודיות טהורות מחוללות על ידי גוים אכזריים ושבורות מצער וכאב.
את המידע הזה גיליתי מאיש גוי פשוט עם אחד שחיבב את היהודים ורצה בטובתנו.
כבר שישה ימים שלא ישנתי כמו שצריך ולא אכלתי כמו שצריך ואני יודע שהדסה דואגת לי כל כך, אבל אני לא יודע איך להפסיק את זה. עוד יום אחד מרדכי. יום אחד וזה נגמר. רק יום אחד.

נקודת מבט- אסתר/הדסה
הסתובבתי בחצר הקרובה לבית שלנו מודאגת וחסרת סבלנות. מרדכי לא אוכל ולא שותה כמו שצריך כבר כמעט שבוע. אני חושדת שהוא גם לא ישן. וכבר חצי שנה שהוא לא מפסיק להתרוצץ בכל הממלכה מודאג. אני לא יודעת מה לעשות כי גם לי שורף הלב שנשות העם שלנו בצרה ושכלי בית המקדש מחוללים.
אבל כאילו זה לא מספיק, הדאגה הגדולה ביותר שלי היא לחברתי שרה. החברה הכי טובה שלי לא נראתה כבר חצי שנה ואני מפחדת כל כך. אני נזכרת בשיחה האחרונה שלי איתה. נפגשנו לארוחת בוקר במזנון הסמוך והיא לא הפסיקה להתרגש מההזמנה שהיא קיבלה למשתה של ושתי המלכה. היא אמרה שזה אות של כבוד על תרומתה לארמון. כששאלתי אותה מה היא עשתה למען הארמון היא ענתה לי שהיא לא עשתה כלום אבל מה אכפת לה שהתבלבלו? העיקר שהיא מוזמנת למשתה המלכה. זה לא היה נשמע לי טוב. כל הענין כולו נשמע לא הגיוני. לא כל אחד מקבל הזמנה למשתה עם נשותיהם של שרי הממלכה ואני בטוחה שלא עושים טעויות כאלה! המלך האכזר היה מוציא להורג על טעות כל כך טיפשית. והמחשיד מכל, המלכה ידועה בתור שונאת יהודים גדולה. אבל כשאמרתי לשרה את זה היא כעסה כל כך. היא אמרה שזה או שאני פרנואידית או שאני מקנאה בה כל כך ולא יכולה לראות אותה שמחה.
זה השתיק אותי למשך כל שאר השיחה אבל מאז זה לא יצא לי מהראש. אני כל כך מפחדת. מה אם היא נלקחה למשתה הגברים? מה אם הנשים שם מתאכזרות אליה? אבל אולי היא בכלל נהנית שם ואני סתם דואגת, אני מנסה לשכנע את עצמי.
לא סיפרתי למרדכי על חששותי, יש לו מספיק דאגות על הראש.
מרדכי. אני צריכה לחזור הביתה. בעודי מתקדמת לכניסה לבית ראיתי את מרדכי מתקרב. עצב גדול היה על פניו אבל גם קצת תקווה. הלילה המשתה מסתיים.
"הי דורדי" לחשתי. "הי קטנטונת" הוא אילץ חיוך ונכנס הביתה, מוריד את חליפתו ומתישב. הוצאתי את בשר הצבי שהכנתי לשבת עם אורז, שמתי למרדכי צלחת והסתובבתי במטבח חסרת סבלנות.
שרה לא יצאה לי מהראש לשניה ולא היתה לי טיפת תיאבון. מרדכי שיחק עם האוכל בעודי מסדרת את הכלים בארון. לא הצלחתי להפסיק. כשגמרתי לסדר את הכלים פיזרתי אותם מחדש וסידרתי בסדר שונה שוב ושוב כמו משוגעת. צלחות ירוקות ומעל צלחות חומות. היא אוכלת? בטח אין שם אוכל כשר. לא שמתי לב שמרדכי בוהה בי. אפילו כשהוא קרא לי בשמי המלא כמו שהוא עושה רק כשהוא רציני לא שמתי לב. "הדסה" הוא קרא, המשכתי לסדר את הארון בקדחנות. עכשיו קערות כחולות למעלה וקערות אדומות למטה. איפה היא ישנה? בטח לא נתנו לה חדר בארמון. היא ישנה על הרצפה? "הדסה!" רגע, אדומות למעלה? מרדכי קם ממקומו עוצר את ידי מלהמשיך בסידור חסר הטעם.
"הי" הוא לחש. סוף סוף הסתכלתי עליו. "מה קורה?" הוא בחן אותי מודאג פתאום. דאגה ואשמה נראתה בעיניו שהוא לא שם לב שמשהו עובר עלי. "כלום" עניתי, מזייפת חיוך. "תשב לאכול דורדי אני כבר באה".
"דוס!" הוא נזף. "אל תשקרי לי. מה קרה?" לא עניתי. הוא לא צריך לדאוג גם לשרה. הוא דואג לנשים במשתה המלך, דואג לכלי בית המקדש, דואג אפילו לשכן שלא הצליח לפתוח את המנעול. רק לעצמו הוא לא דואג.
לקחתי את הצלחת החומה מהארון ומזגתי לעצמי אוכל, יושבת על יד השולחן. הוא התישב לידי מרים את ראשי בעדינות מהסנטר כדי שאסתכל עליו. "ממתי את מסתירה ממני דברים קטנטונת?" נאנחתי. הוא צודק. אני לא מסתירה ממנו דברים. רגע, אולי הוא יוכל להציל את שרה? מה אם היא לא תגיע הביתה מחר? מה אם ושתי תחליט לשמור אותה אצלה בתור שפחה? מה אם.. מה אם היא מתה? התנשמתי בכבדות נכנסת לחרדה. "הי!" מרדכי דפק על השולחן מוציא אותי מהמחשבות. "מה קורה?!" הוא קרא. הסתכלתי על עיניו הטובות. אני יכולה לסמוך עליו, זה מרדכי.
"זאת שרה" לחשתי. פניו התקדרו. "חשבתי כבר שניתקתם קשר לא ראיתי אותה המון זמן. משהו כמו כמה חודשים. משהו כמו.." הוא מלמל לעצמו, מחשב את הזמן בראשו. פתאום פרצופו התבהר בזעם. ההבנה עלתה בו. "משהו כמו חצי שנה" השלמתי את המשפט בלחש.
"היא הוזמנה למשתה של ושתי. לא ראיתי אותה מאז." דמעות עלו בעיני. היה קשה לשמור את זה בבטן כל הזמן הזה. מרדכי בחן אותי בשקט. מבטו חצי מאשים חצי מרחם. "למה לא אמרת כלום?" הוא שאל, מוחה את דמעותי.
"לא היה לך מה לעשות", עניתי משפילה את מבטי לצלחת ומתחמקת מידו המנחמת. "היה לך מספיק על הראש" המשכתי בכאב.
"הדסה" הוא קרא בטון רציני מושך את מבטי אליו, "לא משנה כמה יש לי על הראש את תמיד הכי חשובה! את מבינה את זה? את כמו הבת שלי. אבא דואג לבת ולא הבת לאבא". דמעות ירדו מעיני בזרם והנהנתי, מראה לו שהבנתי את דבריו. הוא קם ממקומו לוקח את חליפתו ולובש אותה בחזרה.
"לאן אתה הולך?" שאלתי מודאגת פתאום.
"להוציא אותה משם" הוא ענה ללא היסוס.
"לא!" קראתי. הוא התעלם ממני מתקדם לכיוון הדלת. נעמדתי לפניו חוסמת את הדלת, "לא! עצור מרדכי! עצור! אתה תיהרג!" הוא בחן אותי מחייך, "זה בסדר אל תדאגי לי אני תמיד יוצא מהמצבים האלה ללא פגע, את יודעת את זה".
אין סיכוי שאני נותנת לו לצאת מהדלת הזאת. הנדתי בראשי לצדדים בחוזקה. "זוזי דסי!" הוא קרא.
"מרדכי! תחשוב בהיגיון" אמרתי לו. "היום המשתה נגמר. אין טעם!"
"בטח שיש טעם נסיכה קטנה. אפילו דקה אחת יכולה לשנות חיים שלמים". כזה עקשן!
"בסדר אין בעיה. אז אני באה איתך." הוא עצר במקומו. הרמתי גבה, הוא לא יכול לסרב לי בלי לזלזל בי. אם הוא יכול ללכת, גם אני יכולה והוא יודע שאני עקשנית לא פחות ממנו. הוא נאנח פולט צחוק קטן מפיו.
"בסדר, ניצחת. אני לא אכנס לארמון. נלך ביחד שנינו רק לרגל קצת מבחוץ". השעה היתה רק שמונה בערב, שיערתי שהמשתה יגמר הרבה אחרי חצות הלילה אז יש עוד זמן. התקדמנו לכיוון ארמון המלך. בחנתי את לבושנו כדי לראות שאנחנו מכובדים מספיק. לבשתי את אחת השמלות היותר יפות שלי אז הרגשתי בנוח. מרדכי לבש חולצה מרופטת שלא החליף כבר כמה ימים בגלל צערו הרב. סובבתי אותו אלי, עוצרת אותו לרגע וסוגרת את החליפה המחויטת והמכובדת שלבש מעליה לכבוד שבת. הוא חייך והתקדמנו לעבר שער הארמון.
עוד לא הספקנו להתקדם אפילו צעד אחד לבפנים ועינינו צפו במחזה מוזר ביותר. המלכה ושתי, שיערה סתור, מובלת על ידי כ20 שומרים, ידיה מוחזקות מאחורי גבה והיא בוכה בהיסטריה וצורחת בזעם. הסתכלנו אחד על השניה מופתעים. כעבור רגעים ספורים יצאו אחריה נשים רבות מציצות על המחזה חלקן בוכות, חלקן רק נראות מזועזעות במיוחד. ואז, ליבי נפל בקירבי כי בין הנשים, מנצלות את המהומה כדי לברוח, השתחלו החוצה 29 יהודיות שאני מכירה מהעיר כולן ערומות חבולות ומוכות, וביניהן עוד נערה צעירה אחת, צולעת ומתקשה לנשום, מוכה בכל הגוף גם היא, שגרמה לי להתנשף בקול רם ולברכי לכשול. "שרה" לחשתי מזועזעת.