מסתור

פרק 11 חלק ב'

נקודת מבט- שרה.

הזקנים היו כל כך מבינים, מבינים מידי. לרגע קיוויתי כל כך שהם יכעסו על החילול שבת שעשיתי שם. שיכעסו על הפריצות שבה הייתי. ערומה כולי ונאנסת בכל לילה. הרגשתי כל כך מלוכלכת. לא הרגשתי יהודיה יותר. נשמתי עמוק, ממשיכה בסיפורי.
"את!" המלכה סימנה לכיווני. "תרימי את הבדים עם הפה והביאי אותם ליהודיה ששם שתתחיל לתפור." הייתי המומה וכאובה. בשלב זה דמעות היו כבר חלק מהיום יום שלי. היא רצתה שאני אקח את הבד הזה עם הפה?? ריח הצואה הגיעה עד אלי והייתי במרחק של כמה מטרים מהבד. ובנוסף הייתי צריכה להרים את בד הפרוכת של בית המקדש עם הפה! כזה חוסר כבוד! אבל לא הייתה לי ברירה. כמעט שלא הצלחתי לקום. כמעט התעלפתי מהכאב שכבר עבר עלי בימים האחרונים ובשבתות הקודמות שלא הסכמתי לחלל שבת. בנוסף , הייתי חלשה כי האוכל שקיבלנו היה מועט ולא מזין כלל. "עצרי!" אמרה המלכה ושתי בכעס מי יודע על מה, "על הברכיים טיפשה! תזחלי ותביאי לה אותם בזחילה. כל פעם אחד." החלתי לזחול לכיוון הבדים. כמעט לא הצלחתי לזוז. התנשפתי כולי, מותשת מלילות ללא שינה וימים של כאבים. הגעתי לבד. מבעד ללכלוך ניתן היה לזהות את הפרוכת הקדושה. הרכנתי את ראשי בכבוד לבית המקדש ועטפתי את הבד בקצה שיניי. אך לפתע שמעתי צקצוק מכיוון כיסא המלכה. "תכניסי את הבד לתוך הפה לא לקצה השיניים" היא רצתה שאקיא, ידעתי את זה. כי אז השעשוע יהיה גדול יותר כשהיא תעניש אותי. דחסתי את הבד לפי בכוח מנסה לעצור את נשימתי, מנסה בכל כוחי לא לחשוב על מה יש לי בתוך הפה, אבל לא הצלחתי להחזיק את עצמי. הקאתי" עצרתי לרגע נזכרת בתחושה המזעזעת גם לראות את בדי הפרוכת במצב כל כך נורא וגם להכניס את זה לתוך הפה שלי.
"קריאות גועל נשמעו מהנשים מסביבי. "אוי כלבה טיפשה. את אפילו לא מסוגלת לעשות פעולה פשוטה נכון?" המלכה החלה להכות אותי עם השוט. הכאב היה קשה מנשוא. צרחתי בכאב. הצצתי לכיוון היהודיות מסביבי וראיתי שהן משפילות את מבטן בכאב. גם ושתי שמה לב אליהן. "להרים מבטים!" היא צרחה "אני אחלק לה 20 מלקות. בכל פעם שמישהי מכן תשפיל מבט לחברה הטיפשה שלכן יתווספו עוד 8. אם מישהי רואה אותן משפילות מבט אתן יכולות להגיד לי" היא הוסיפה לכיוון נשות השרים עם הפנים הצוחקות. הן הנהנו מחייכות בחנפנות לכיוונה. היא החלה בספירה. "אחד, שתיים.." צרחתי כבר לא מודעת לקולי יותר "חמש, שש.." עצמתי את עיני בכאב, לא חושבת שאני יכולה לסבול את זה יותר אבל אני חייבת! "אחד עשרה, שתים עשרה.."
"מלכתי!" זאת הייתה אשתו של אחד השרים כנראה. לא הצלחתי אפילו להבחין בפניה מרוב טשטוש וכאב. "היהודיה האמצעית עם הכתם לידה על החזה הורידה את המבט" היא אמרה בחיוך גורמת לכל הנשים והשומרים להתסכל על החזה של האישה המסכנה. קיללתי ללא קול. אני לא יודעת אם היא באמת השפילה את מבטה. אני מאמינה שלא, אבל זה לא שינה לושתי בכלל. "אז עוד 8, בעצם על הכתם לידה המכוער הזה, 9. ממש בושה לאנושות." ושתי צחקה בקול רם הנשים המגעילות מסביב מצטרפות אליה בהנאה. לא כעסתי על האישה בכלל. רק ריחמתי עליה כל כך. איזו השפלה.
ושתי הרימה את השוט, מכה אותי בחוזקה: "שלוש עש-" הספירה הופסקה לשמע דלתות האולם נפתחות לרווחה. נשמתי בהקלה, ואז הרמתי את מבטי. בדלת עמדו שבעת שרי פרס ומדי. הם נכנסו בראשים מורמים, החלטיות נראית בעיניהם. הם סקרו את המופע בחיוך קל לפני שמבטיהם הרצינו והם התקרבו אל המלכה לאט. הם השתחוו ואז אחד מהם דיבר.
"גברתי המלכה, אין מצטער ממני על ההודעה שאני עומד להודיע לך, אבל זוהי מצוותו של המלך" הוא החל בהיסוס. "דבר, תרשיש!" אמרה המלכה בקור. הוא הזדקף. "המלך מצווה עלייך גברתי המלכה, להופיע במשתה הגברים כדי שיוכל להראות את יופיך לכל הממלכה". הפתעה הייתה מילה קטנה לתאר את מה שהרגשתי. המלך מזמין את המלכה למשתה הגברים? לא יאמן! הוא כנראה ממש ממש שיכור. "הוא ביקש שתגיעי ערומה, עם כתר מלכות על ראשך. רק כתר מלכות ובלי פיסת בד אחרת." המשיך השר בחשש.
השתרר שקט באולם כולו. נשות השרים לא העזו להגיד מילה. שמעתי את נשימתה של המלכה מתקצרת מעלי. לרגע, לשנייה אחת, ריחמתי עליה. אבל אז הרגשתי את הכאב בכל גופי ואת הטעם המר בפי ודחיתי את הרחמים על הסף. לפתע נשמעה צעקה שהבהילה אותי במיוחד.
"לא!" היא צרחה בזעם. "לא, לא, לא, לא!!!" בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את המלכה ושתי ממש בוכה. לא חשבתי שיש לה מספיק לב בשביל לבכות. בשלב זה כבר לא הצלחתי להחזיק את עצמי יותר. נשכבתי מעמידה על ברכי לשכיבה על בטני על הרצפה מותשת לחלוטין, מקווה שהמלכה עסוקה מכדי לשים לב אליי. עיני נעצמו ורק הקולות מסביבי נשמעו באוזניי.
"תגיד למלך שלא אעשה את זה! אם הוא רוצה אישה מתפרסת שרצה למלא את כל משאלותיו הוא היה צריך לבחור מלכה אחרת!"
"הוד מעלתך" ניסה השר לענות לה, "המלך שתוי. ביום רגיל הוא כועס כשממרים את פיו. אין לדעת איך הוא יגיב כשהוא שיכ-.. שתוי מעט" הוא אמר בכבוד.
"אתה מעז להתווכח איתי?!" צעקה המלכה בזעם, "אני המלכה! אני הרבה יותר חשובה ממך שר טיפשי. אותך אפשר להחליף בשנייה. אני מלכת פרס ומדי ואני לא אופיע ערומה מול כל ממלכתי. אמרתי לא!"
המילה האחרונה הדהדה באולם הגדול ושקט השתרר. לבסוף לאחר כמה שניות נשמעה טריקת הדלתות כשהשרים יצאו. אוי לא, חשבתי לעצמי, היא עצבנית. זה רע. רע מאוד. ואז נשמעה צרחה- "תפסו אותם!" הרמתי את מבטי רואה את השומרים תופסים כל אחד יהודיה אחרת. אחד מהם הרים גם אותי, אם כי שמתי לב שהוא לפחות טרח להיזהר שלא לגעת בפצעי. כנראה יש לחלק מהם טיפת לב. המלכה עברה יהודיה יהודיה, מכה כל אחת בכלי אחר, מוציאה עליהן את כל כעסה, כשהיא הגיעה אליי, התעלפתי חסרת כוחות." עצרתי לרגע, מסתכלת על הדסה. אני מקווה שזה לא יותר מידי בשבילה. מעולם לא ראיתי אותה כל כך שבורה. אולי לא הייתי צריכה לתת לה להיכנס לחדר. אבל אני צריכה אותה כל כך. המשכתי בסיפורי.
"אני לא יודעת כמה זמן הייתי מעולפת אבל באיזשהו שלב התעוררתי באזכריות בהרגשת קרירות על פניי. מישהו שפך עליי מים. הם כנראה ניסו להעיר אותי בכל דרך אפשרית ולא הצליחו. "את חלשה" אמרה המלכה ושתי עומדת מעליי. "כל היהודיות חלשות אבל תראי אותך, רק את התעלפת" היא המשיכה בזלול. חשקתי את שיניי מתאפקת בכל כוחי לא לצעוק עליה שאני התעלפתי כי עברתי את ההתעללות הקשה מכולן. הסתכלתי על הנשים מסביבי וראיתי שכל גופן חתכים חדשים. כמה זמן הייתי מעולפת? כנראה לפחות שעתיים לפי הסימנים. גם על גופי הופיעו סימנים וצריבות חדשות. המלכה לא ריחמה עלי אפילו כשהתעלפתי והמשיכה להכות אותי ללא רחמים כנראה. המלכה חייכה לכיווני בזלזול. זה לא יכל להיות טוב. הרגשתי שמשהו רע עומד לקרות. היא הוציאה 5 מקלות ארוכים וחילקה אותם בין חמשת הנשים שעמדו הכי קרוב אליה. "אנחנו הולכות להכות אותך כולנו ביחד 5 פעמים. אסור לך להוציא צעקה אחת מהפה. אם אני אשמע אותך צועקת אפילו מעט, תוצאי להורג". עברתי מכות קשות יותר מבלי לצעוק, אבל עכשיו כשכל גופי היה מלא בסימני מכות קודמות לא האמנתי שאצליח לשתוק, ידעתי שאני עומדת למות. והנשים היהודיות מסביבי כנראה ידעו גם הן כי שמעתי אותן מתייפחות בכאב. זה נגע לליבי כל כך, לא היה לי שום דבר לעשות. קיבלתי את הדין.
"בספירה שלי" חייכה המלכה אל הנשים הרשעות מסביבה. "אחת" נשמתי עמוק לוחשת וידוי "שתיים" התפללתי לנס בכל ליבי "שלו-" הספירה נקטעה בפעם השנייה באותו יום לקול הדלתות הנפתחות. בפתח עמדו כ40 שומרים לפחות ובראשם, שבעת שרי המלך.
"המלכה ושתי, בעקבות סירובך להעינות לבקשת מלכך ובעקבות הזלזול שלך בו ובממלכה כולה, את נידונה מפי המלך לעונש מוות!"
לרגע היה שקט באולם, ואז החלו הצרחות. המלכה הלכה אחורה לאט מפוחדת, אבל לא יכלה להתנגד באמת. היא נגררה בעודה צורחת ומתנגדת לחצר הארמון.
עצרתי, נותנת לנוכחים בחדר לעכל את הסיפור. פתאום, נהייתי מודעת לסביבתי. עיניהם של כל הנוכחים בחדר דמעו בלי הפסקה. הדסה לצידי הייתה נראית שבורה. לא רציתי לדמיין איך אני נראית. בחנתי את הדסה היטב "אל תתחילי עם רגשות האשמה עוד פעם בלונדי" לחשתי אליה. "בתנאי שאת לא!" היא ענתה. השפלתי את מבטי. הבנתי מה היא מנסה להגיד. אי אפשר פשוט לכבות בכזו קלות את רגשות האשמה. אבל זו באמת לא אשמתה. רק אשמתי אשמתי ואשמתי. כל כך טיפשה. כל כך כל כך טיפשה. למה הייתי חייבת ללכת למשתה הטיפשי הזה! כאילו חסר לי משהו בחיים! למה? כדי להרגיש שווה? היא בחנה אותי בכאב ולפתע הרגשתי ידיים עוטפות אותי בחיבוק חזק. חיבקתי אותה חזרה בחום, בוכה בכאב. זה נמשך דקות ארוכות. שתינו מחובקות, בוכות אחת על כתפי השנייה.
"שרה" אמר רבי יוחנן בקול שבור "אנחנו מצטערים מעומק ליבנו על כל מה שעברת. אנחנו נשמור עלייך מעכשיו מכל משמר. תקבלי טיפול נפשי ופיזי ותוכלי לחזור לביתך."
מבעד לחיבוק ראיתי שעיניו דמעו. זה נגע לליבי. רבי מרדכי המשיך את דבריו קולו צרוד מבכי גם הוא. "בזכותך ובזכות האומץ שהיה לך לשתף איתנו את הסיפור שלך, אנחנו נדאג שדבר כזה לא יקרה שוב לאף יהודיה לעולם".
"תודה" לחשתי. אחזתי בידה של הדסה ויצאנו מהחדר חצי מחובקות.