הנחש השומר שלי

פרק ראשון

שמעתי שלוש נקישות בדלת בעודי נמצאת במפתן הסלון ומגלפת חץ מעץ תרזה (1) , אמא פתחה את הדלת ושלושה אלים לבושים כשומרים נכנסו, מייד התרוממתי על רגלי, הם מאל-מיס! ישר זיהיתי את הלבוש המסורתי והמדוגם שהיה על גופם, תהיתי למה שהם יבואו לפה, אלים מאל-מיס לבית הקטן הראוה שלנו פה בהילטרו.
בכל 19 השנים בהן אני חיה בחיים לא ראיתי אל כל כך מקרוב, אולי מפני שזה כל כך נדיר שהם מגיעים אל פתח הבית, רוב האלים שמגיעים להילטרו באים כדי להודיע הודעות חשובות לציבור הרחב, וישר התודעה שלי שולחת אותי שנתיים אחורה בזמן ומזכירה לי את הפעם האחרונה ראיתי אלים כל כך מקרוב,רק שהפעם לא הבנתי לשם מה הם באו.
בהיתי בגופם, כל אחד מהם היה נראה בגודל של דוב גריזלי עם ידיים חסונות ולסתות חדות, השומר
האמצעי נראה מעט גדול יותר מהשניים שהיו לצידו, על גופו הקשה והחסון נחו בגדים מסורתיים מעוטרים בצבעי כסף ולבן ובידו היית מעטפה, על המעטפה היית חותמת שאני לא מצליחה לזהות, הסמל שעל החותמת היה ציור של שני עלי זית ובאמצע פגיון עם כתר שתלוי עליו, השומר הגדול מבין השלושה מסר את המעטפה לאימי, היא לא היית נראת מופתעת למרות המאורה הכו יוצא דופן שיתרחש פה הרגע, "בעוד שעתיים יוצאים" אמר השומר האמצעי והתקדם לכיוון הדלת, דמי קפה נמלאתי בחרדה, רק לאחר שהם סגרו את הדלת והתקדמו מספיק בכדי לא להיות בתווך שמיע אמרתי "מה התרחש כאן הרגע?" אימי בכלל לא היית נראת מוטרדת, היא נראתה כאילו מנסה להעמיד פנים ששום דבר מיוחד לא קרה כאן הרגע, היא התקדמה מעט לעברי מחזיקה
1-- סוג של עץ שממנו מגלפים חצים
את המעטפה הסגורה בידייה, נראה שהיא בכלל לא צריכה לפתוח את המעטפה כדיי לדעת מה רשום בה מפני שהיא מייד מצווה עלי "טאיה תארזי בזריזות את כל שמלות נשפי האביב שיש לך בארון, ואז תשימי אחת מהן עלייך שתהיה בצבע לבן!, אל תביאי איתך שום דבר הוא לא הכרחי" מיד אחרי שהיא אמרה את זה היא הסתובבה ועלתה לחדרה.
בשנתיים האחרונות אמא מתנהג באטימות רגש, אני לא מאשימה אותה על כך, מאז היום הנורא בו הודיעו לנו שהוא לא הולך לחזור גם אני וגם אמא נהיינו מצולקות, אני מאמינה שהיא כל כך אהבה אותו עד שבכל פעם שמישהו מגיע למפן ביתנו ונוקש על הדלת היא מתפללת בשקט שהוא יחזור,יכנס, ויתן לה את החיבוק שהיא כל כך קמעה עבורו.
את המוות של אבי לקחתי בצורה שונה ממנה,ניסיתי להמשיך בחיי, יחד עם הכאב, כאב גדול שיצר לי חור בתוך הנשמה, חור שאני מרגישה שלעולם לא יחזור להיות שלם, אבל היא..היא פשוט נאטמה לכל דבר מסביבה, ובמיוחד אלי.

פתחתי את הארון בחדרי והתחלתי להוציא ממנו את כל שמלות האביב שקנו לי הוריי לאורך השנים, כל אחת מהשמלות הללו הייתה יותר מפוארת מהשניה, ניקר לעיין שאימי ניסת למצוא לי שידוך בקרוב, מפני ששלושת השמלות של הנשפים האחרונים היו מפוארת ומהודרות יותר מכל שאר השמלות שהיו מונחות על המיטה, אני היחידה שלא נשואה מכל חברותיי, אולי מפני שסירבתי לכל הצעה שהגיע, אבל אי אפשר להאשים אותי מפני שכל אחד ממחזרי היה נראה לי חסר אופי, רכרוכי, חלש, מטומטם, לא יפה מספיק ועוד מיליון תירוצים שאמרתי להורי לאורך השנים.
חברותי הקרובות מריה ולורי תמיד צחקו עליי שאני לא נשואה עדיין מפני שלא נברא היצור שידע להכיל ולרסן אותי, אבל אם לומר בקנות זה שאני לא נשואה או מאורסת זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, אני עדיין לא מבינה איך בגיל תשע עשרה עלי לבחור עם מי אני רוצה לחיות את חיי!