אני מרגישה שאנחנו קרובות ליעד, משהו בתוכי מרגיש את זה אבל אני לא מצליחה לראות שום אדמה בקרבת מקום, רק עננים מרחפים מתחתינו
במשך כל הנסיעה לא הצלחתי להפסיק לערער במחשבות על הבית שלי, שברגעים אלו נמצא שרוף ודומם, נמלאתי בזעם שאין לו מוצא, מצד אחד אני מרגישה את הצורך להיכנס עכשיו לעולם החלומות ולרוץ לספר לו על כל מה שקרה, מהצד השני אני עלולה לסכן את עצמי ברגע שאעשה צעד שכזה מפני שאני לא יודעת לאיזה ארץ אני הולכת להגיע ורוב הסיכויים שאני עלולה להיתקל בכשפי מחשבות...כמוני, אם אני אדבר איתו אני עלולה לחשוף את עצמי לסכנה שעוד יצורים ידעו עליי ואני לא מוכנה לקחת את הסיכון הזה, אהיה חייבת להעזר בסבלנות ולמצוא את הזמן הנכון לתקשר איתו.
המחשבה על כך שהשליטה לא בידיים שלי ושאני לא יודעת איפה הכרכרה הזו הולכת לנחות עושה לי תחושה מעיקה והידיעה שהתשובה נמצאת מולי עושה לי עוד יותר רע, אמא יודעת מה מתרחש פה.
"לאיפה אנחנו עתידות להגיע?" אני מייד שואלת את אמא ומפסיקה את השתיקה שסררה בינינו במשך שעות, היא מייד הרכינה את ראשה, לא מסוגלת להסתכל לי בעיניים "אנחנו בדרך ל... לאל-מיס, ארץ האלים, שם גם נמצא דימיטריס מלך המלכים"
העינים שלי יצאו מחוריהן, מה יש לנו שתי בנות אנוש לעשות בארץ מלאה ביצורים המסוכנים והאכזריים ביותר בעולם?!
היא סוף סוף הרימה את העיניים שלה אלי הן היו עצובות הבנתי שכנראה הסיבות לבאנו לא טובות.
"אמא למה אנחנו טסות לאל-מיס?"
"את זוכרת את דימיטריס? הוא ירד אל הילטרו לפני כמה שנים והודיע לנו על פטירתה של אשתו האהובה המלכה הקודמת שלנו". אמא בחיים לא דברה בכבוד לאלים אולי היא עושה את זה עכשיו מפניי שמקיפים אותנו אלים מעמד גבוהה, אבל היא עדיין לא ענתה לי על השאלה
"זוכרת, איך זה קשור אלינו?"
״בקרוב מאוד נגיע לאל-מיס והדברים התבהרו"
היא הניחה את היד שלה על הלכי שלי כאילו מנסה להמתיק את המכה שקרבה לבוא, היא התקרבה מעט יותר ונצמדה אלי לחיבוק, משהו שהיא לא עשתה כבר חודשים ואז בקול שקט וחלש אמרה "אני עושה את זה בשביל שנינו" היא ניתקה את החיבוק וחזרה להתיישב במקומה מולי.
בחיים לא הייתי מחוץ להילטרו, מיד נפלה עלי ההבנה שאני לא יודעת אפילו איך המקום הזה נראה ואיפה הוא ממקום רק ידעתי שהאדמה של אל-מיס מרחפת באחד העננים ולא מעבר...
טסנו מעל העננים במשך שעות מהבוקר וכבר היה נראה שנכנסנו לשעת צהריים. הטיסה לאל-מיס היית ארוכה ולא פשוטה אחרי שעות שבהם רק ראיתי עננים מתחתינו ושמים נקיים פתאום ראיתי אותה, את העננה של אל-מיס זה היה ענן אסטרונומי בגודלו, היה נראה שאי אפשר בכלל להיכנס לתוכו. אבל במקום להאט הכרכרה האיצה את מהירותה עד שנכנסנו לתוך הענן, אני לא אשקר שהדופק שלי עלה, מסביב הכל היה ערפל ולחות, אבל כשהכרכרה נעצרה והשומרים עמדו על רצפת הזכוכית וכיבו את הלפידים שבידיהם הבנתי שרשמית הגענו.
מולנו עמדו שני ציקלופים שלא הצלחתי לזהות מאיזה שושלת הגיעו, הם היו ענקיים מלאי מסה ושרירים בגובה שתי מטר וחצי לפחות, הם היו שעירים מאוד ביחס לבני אנוש ובמקום שיער אש ריחפה מעל ראשם, מבחינת נראות הם היו נראים הרבה יותר מפחידים מהאלים, עם זאת היה נראה שהאלים היו המפקדים שלהם, "תקשור את הכרכרה ותעזור לגבירות לרדת ממנה" ציווה אחד האלים וכך עשה הציקלופ, ״גבירות״ שמחתי לדעת שכאן למעלה אנחנו גבירות ושם למטה בהילטרו אנחנו זונות אנושיות.
אמא ירדה ראשונה ונעזרה בייצור כדי לרדת מהכרכרה, אני לעומתה ירדתי בכוחות עצמי, נעצתי מבט בזהיר ביצור, להראות לו שאני מסוגלת להילחם בו אם יהיה הצורך.
אמא ראתה את המבט ששלחתי לעברו היא התקרבה אל עוזני ולחשה "אנחנו לא במקום שאנחנו צריכות להגן על עצמנו, למעשה הגנזלים שלפנינו מגנים עלינו"
"זה גנזל?" אמרתי בקול רם מדיי ומזלזל, לא במכוון אבל כך זה השתמע,
בעבר אבא היה נוהג לספר לי שישנם עוד יצורים בתאירוס שנוצרו בצלם האדם, לפי האגדה של אבות אבותינו כל היצורים שחיים היום בתאירוס היו בני אנוש ובמהלך השנים מוטציות החלו להתפתח, היו יצורים שזכו להיות אלים וחייהם נועדו להיות קלים וטובים יותר בגלל שהם היצורים החזקים ביותר בטבע והיו יצורים שנשארו אנושיים וחיו בתחתית המדרגה, כמוני.
בסופו של דבר היו מוטציות שלא שרדו ומתוך היצורים שכן שרדו נוצרו חמישה שושלות, שושלת בני האדם, שושלת הדנרואים, שושלת הגנזלים, שושלת הבאלים ובראש הפירמידה שושלת האלים, כשהעולם התפצל לארבעה שושלות דמיטריס עלה לשלטון והתחיל לעשות ״סדר״ בבלגן הוא הפריד את כל היצורים וחילק אדמות כדי שלא יווצרו עוד מוטציות על ידי נישואי תערובת, בנוסף הוא הגדיר מעמדות לכל אחת מהשושלות.
בני האנוש תמיד היו נראים לו נחותים מפני שלא קיבלו מוטציה בנוסף תוחלת החיים של בני אנוש היית קטנה, הלידה והמוות היו מאוד מהירים לכן הוא ראה בנו שושלת נחותה, אחרינו בפירמידה הגיעו הדנרואים הם היו יצורים אפלים בעלי אפשרות תקשורת עם חיות בעבר הם עזרו בשלטון של דמיטרי עד שנמאס להם והם רצו לקחת את המושכות לידיים שלהם ולבגוד בשלטון כשדימטריס גילה על הבגידה הוא הגלה אותם לחיות בצמוד לגנזלים והוטלו עליהם עונשים כבדים ביותר, אך הם לעולם לא יהיו במעמד יותר נחות מבני האדם, אחריהם בפירמידה היו הגנזלים יצורים חזקים שעובדים כגנרלים צבאיים הם מאוד נאמנים אבל בהחלט לא חכמים או אסתרטגים, וכמעט בראש הפירמידה נמצאים הבאלים הם יצורים בעלי יכולות מרפא הם מתרבים מאוד מהר ועל כן קבלו גם את האדמה הכי גדולה בתריאוס, הכוחות שלהם בעלי חשיבות עבור דמיטריס ועל כן הוא נתן להם תנאים מאוד טובים.
בראש הפירמידה עומדים האלים יצורים בעלי תוחלת חיים מאוד גדולה, יש סיפורים שאומרים שהם בורכו בכוחות מיוחדים ובחיי אלמוות, עם זאת זה לא מנע מהמלכה הקודמת למות, אני מאמינה שהכל זה מיתוסים אף אחד לא באמת יודע מה קורה ומה קרה כמו שאף אחד לא באמת יודע מה קורה לי...
אף פעם לא ראיתי שום יצור אחר חוץ מהאלים, טוב עד היום... ואני חייבת לומר שהתיאורים של אבא היו מזעריים.
אני לא מודעת לסיבה שפתאום כאשר גנזל עומד מולי אני לא מרגישה כל כך מפוחדת, גם אם החזות שלהם בהחלט מרתיע.
אני בהחלט יכולה להבין למה לא כל אחד היה רוצה להתעסק עם יצור כזה אבל אותי הם במפורש לא מפחידים.
בזווית עיניי ראיתי את מבטו של אחד מהם, הוא בהחלט נפגע מדבריי, כאילו שתקעו לו סכין בלב, חמומי מוח זה מה שהם, עליתי על זה מייד, הם רגישים מאוד.
במשך כל הטיסה הקשה רק חשבתי איך אוכל לפרוק את הזעם אשר הצטבר בליבי, והינה הפתרון מול עיניי, המשכתי להתגרות בו "אני סבורה שאוכל לחסל גנזל במקסימום שתי דקות" אמא הזעיפה פנים הבינה מיד את כוונותי, אני רוצה להילחם להוציא את כל העצבים שלי!
היא מייד לקחה את ידי לחיכה ומעט צבטה אותי כדי שאשתוק.
הסתכלתי על הגנזל הוא בהחלט הזעיף פנים והשתדל לשמור על קור רוח, זה לא הסתיים, אקבל את הקרב שלי בהמשך, בכל זאת זה היה מהנה לראות בריון מגודל נותן לילדה קטנה ואנושית כמוני להסיח את דעתו.
YOU ARE READING
הנחש השומר שלי
Fantasyסיפור פנטזיה על יקום מקביל בשם תריאוס בעולם ישנם חמש שושלות שנוצרו ממוטציות אנושיות, הסיפור מדבר על נערה בת 19 שאיבדה את אביה כשהייתה בת 17 ומאז מגלה על כוח מיוחד שיש לה, ומוצאת את המלאך השומר שלה, טאיה היא נערה חזקה שלא מפחדת משום שושלת, כל חייה מת...
