המטרידן מהרכבת

פרק 26

נקודת מבט: אדם

״אדם!!!״ אמא שלי ואגם צעקו ביחד ורצו לחבק אותי. ״אגמי, מה קורה?״ לא רציתי אפילו להסתכל על ההורים שלי. ״מה אתה מרגיש אדי שלי?״ אמא שלי שאלה אותי בקול עדין. ״מה קורה בבית ספר וזה? מה חדש?״ שאלתי את אגמי והתעלמתי מהשאלה של אימי. ״הכול בסדר בבית ספר... אף אחד לא מת, כולם מתגעגעים אליך״ חייכתי אליה. ״אדם? מה אתה מרגיש? כואב לך משהו?״ אבא שלי שאל. גם ממנו התעלמתי ״אגמי סליחה אבל כול השבוע הזה שישנתי גרם לי להיות כל כך עייף״ פיהקתי ״אני אשמח אם תצאו אני רוצה לישון״
הם הנהנו מאוכזבים ויצאו, ההורים שלי נראים מבולבלים ופגועים.

נרדמתי בשנייה שהם יצאו, לא שיקרתי באמת הייתי עייף.
קמתי כשבחוץ כבר חושך הסתכלתי על נועם, ישנה על הכורסא שנראתה כל כך לא נוחה ״נועם״ ניערתי אותה והיא קפצה ״אדם? מה קרה?! כואב לך??״ היא קמה ממקומה דואגת לי כאילו היא לא הרגע קמה. צחקתי ״נועם הכול בסדר, בערך. כואב לי לראות אותך ישנה על כורסא כזאת לא נוחה. בואי תשני לידי״ חייכתי וטפחתי על המיטה לידי. היא קמה ונשכבה לידי על הצד ונרדמה. ״לילה טוב״ אמרתי ונתתי לה נשיקה על הלחי.

קמתי בבוקר עם הרגשה של מלא נשיקות על הפנים, פקחתי את עיניי וראיתי את נועם שוכבת לידי ומנשקת לי את הפנים ״בוקר טוב, התגעגעתי אלייך״ היא אמרה בקול חמוד. ״זה בהחלט בוקר טוב כשאת לידי״ משכתי אותה אליי לנשיקה טרפתי את פיה, לשונותינו מתנגשות זו בזו בקרב אילם. התנתקתי ממנה מתנשף כאילו רצתי ריצת מרתון.

״את לא היית צריכה להיעדר מבית ספר בגללי" כעסתי, אני שמח שהיא דאגה לי ואסיר תודה על כך אבל היא לא הייתה צריכה לעשות את זה. "סתום. אתה יותר חשוב" היא חייכה אליי, פאק היא נראתה כמו נסיכה. "כשברחת ממני חשבתי שאת לא תרצי לדבר איתי יותר, הבהלת אותי כל כך" הצמדתי את מצחי למצחה. "אתה לא אשם שההורים שלך סתומים, אתה לא אמרת לי את הדברים האלה. אני ברחתי כי רציתי זמן לעצמי אבל ברור שאתה חייב לגנוב את כול תשומת הלב" היא צחקה "אה כן?" אמרתי באיום, היא לא תצחק עליי ותצא מזה בזול, לקחתי את הכרית וזרקתי עליה "אדם!" צחקתי והיא קמה מהמיטה וזרקה עליי בחזרה, הזזתי את הכרית מפניי והסתכלתי עליה בפרצוף שאומר 'לא היית צריכה לעשות את זה' חיוכה ירד והיא התחילה לברוח ממני.

"בשנייה שאני אוכל לקום מהמיטה את הולכת לחטוף! אני ממליץ לך לישון עם עין אחת פקוחה" קרצתי והיא צחקה "אתה לא תעשה לי כלום" אנחנו עוד נראה נועם... אנחנו עוד נראה. למרות שהיא בטוחה שאני לא אעשה לה כלום היא התיישבה בכורסא לידי והמשיכה את הספר שהיא קוראת. היא כל כך מרוכזת, אני אוהב לראות אותה ככה זה יותר מעניין מטלוויזיה. היא צחקה ממשהו שהיא קראה והצחוק שלה נשמע כמו מלאך, אוי אני מאוהב בה. "ספרי לי על הספר" דרשתי והיא הסתכלה עליי מאוהבת כאילו היא חיכתה לשאלה הזאת.

"אתה בטוח שזה מעניין אותך? את משי זה אף פעם לא מעניין" רצתה להיות בטוחה "כול מה שקשור אלייך מעניין אותי" אני מאוהב בחיוך שלה הוא מהפנט, אני לא יכול להוריד את מבטי ממנו. "הספר מספר על מישהי שברחה מבעלה המתעלל והחליפה את אחותה בעבודה ובגלל שאחותה והיא לא כל כך מסתדרות והיא אף פעם לא עבדה אז אחותה הרעילה את הבוס שלה לפני שהוא באמת פגש אותה. וכשהוא רואה אותה הוא מתייחס אליה רע כי הוא קיבל רושם ראשוני גרוע, מפה לשם הם מתאהבים" היא סיפרה לי בהתלהבות על הספר "ובאיזה חלק את?" לחייה נהיו אדומות והבנתי מהר באיזה חלק היא הייתה "תקריאי לי" ביקשתי ספק דרשתי. היא לא ציפתה לזה ולחייה נהיו יותר אדומות ממקודם, היא הנידה את ראשה לשלילה "לא, סוטה" 

"איך אני סוטה אם זה מה שאת קוראת?" היא גלגלה את עיניה וחייכה "תקריאי לי, זה יגרום לי להרגיש יותר טוב" אני מרגיש מצוין כי היא לצידי אבל אני אשתמש הכול הכרטיסים שיש לי בשביל שאזכה לשמוע אותה קוראת את זה. "אתה משחק משחק מלוכלך. זה לא פייר שאתה משתמש בזה שאתה בבית חולים בשביל כול דבר" היא צחקה ועשיתי לה עיניי כלב, וזה עבד היא התחילה לקרוא, הסתכלתי עליה מהופנט.