פרק17: הילד הרע שלי❤️‍🩹

1.2K 85 45
                                    

אביגיל~
אחרי המסיבה הקטנה בחדרם של הבנים המנהל שלנו, אורי. גילה על כל מה שקרה שם ולא הגדיר את זה כ'מסיבה קטנה' אלה יותר בכיוון של- "אתם חסרי אחריות! ידעתם שאסור להכניס שתייה למקום!" ועוד אלפי זיבולי שכל. הוא החליט להזמין לנו מונית ספיישל, מכיוון שבמונית רגילה לא היה לנו מקום כי אנחנו חמישה. מה שבהחלט לא הוסיף למצב שבו אנחנו נמצאים, בגלל שהיינו צריכים לשלם יותר ממה שתכננו להוציא בטיול הזה.
אוויר הלילה הקר הקפיא את כל שד עצמותיי, לחיי היו קפואות מהקור של חודש מרץ. שפתי רעדו והכחילו אפילו עם כל שכבות הבגדים החמים שלבשתי על גופי. חיממתי את ידי אלו באלו בזמן שחיכינו בחוץ למונית. "אני לא מאמינה שאני צריכה עכשיו להוציא כמעט מאתיים שקל מזויניים, בשביל מונית חזרה לבית." טליה שעמדה לידי וניסתה להתחמם בשמיכת הפוך שכיסתה את גופה, רטנה בעצבים. "הראש שלי עוד מסוחרר," ג'ייס קיטר בלי הפסקה ולגם מבקבוק המים שהחזיק בידיו. "איך לא. שתית יותר משלוש כוסות של אלכוהול." טליה ירתה לעברו בגלגול עיניים. "אני בטוחה ששירלי מאוד תשמח לעוד סיבוב של משחק, כנראה לא התנשקתם מספיק."
"אני חושב שפספסת את הקטע שגופה נדבק לקיר בכאב,"
"נראה לי שפספסתי גם את הקטע שאתה מרביץ לה, אה שכחתי. לא היה כזה."
"תפסיקו כבר," אמרתי בעצבים. ידעתי שהשיחה הזאת לא תסתיים כאן, אבל לפחות עכשיו צריך להניח את הנושא הזה בצד. "בחזרה לנושא," מיילי אמרה וסידרה את כובע הצמר הלבן שמכסה את חצי משערה. "אני וג'ייסון נשלם על המונית. אחי הוא זה שהביא איתו את השתיה, זה אומר שאנחנו אלו שמשלמים על המונית." קבעה מיילי בזמן שג'ייסון היה עסוק מדי בלהקיא את כל מה ששתה בשיחים. "אנחנו לא ניתן לכם לשלם את כל הסכום הזה על המונית. כולנו שתינו זאת החובה של כולנו לשלם." אמרתי במשיכת כתפיים. "אני לא מתווכחת איתכם על זה. זאת ההחלטה שלי ושל ג'ייסון," היא אמרה והסבה את מבטה לעברו של אחיה שעדיין מקיא בשיחים. "כאילו בערך. יותר בכיוון של ההחלטה שלי, אבל אני לא נותנת לכם לשלם. תשחררו מהנושא." לפני שהספקתי לענות צופר המונית נשמע וגרם לכולנו להשתתק באחת. "ג'ייסון אתה בסדר?" מיילי שאלה והתקדמה לעברו. רציתי ללכת ולבדוק גם מה איתו, אבל ידעתי שזה רעיון לא טוב. אני צריכה פשוט להתרחק מג'ייסון, אם אני לא רוצה שהלב שלי ישבר כנראה שהייתי צריכה לשמור עליו.
אבל איך לעזאזל אני יכולה לשמור עליו שכל פעם שהוא היה שבור במעט, ג'ייסון הוא זה שהצליח לאחד אותו מחדש?
"זין על זה," מלמלתי ועליתי במדרגות המונית כשטליה מאחורי. זרקתי את התיק שלי על אחד מהמושבים הפנוים שהיו בתוך המונית והתיישבתי בכיסא אחר לגמרי. הפנתי את גבי לחלון והרמתי את רגלי על המושבים, מקרבת אותם לחזי. חבשתי על ראשי את כובע הפוטר השחור שלבשתי, תחבתי לאוזניי אוזניות והפעלתי פלייליסט עם שירים של ג'סטין ביבר. עצמתי את עיניי וניסיתי לישון עד שנגיע חזרה לחיפה.
~
כשהגענו חזרה לחיפה- ג'ייס וג'ייסון חזרו ביחד באוטו של מיילי. ואני העדפתי לחזור עם טליה כדי שלא תיסע לבד בלילה. "איך את?" שאלתי והפנתי את מבטי לעברה. "איך אני נראת?" היא שאלה ופלטה נחרת צחוק. "כמו מישהי שדרסה אותה משאית?"
"תודה, גם אני אוהבת אותך."
"ועכשיו באמת. את בסדר?"
"כן, למה שאני לא אהיה בסדר?" אמרה ומשכה בכתפייה.
"כל מה שקרה עם ג'ייס והמסיבה,"
"הייתי שיכורה, דיברתי סתם שטויות," היא אמרה ונופפה בידה בביטול. "טולי,"
"לא, באמת. אני בסדר." אמרה בעקשנות. טליה כמעט ולא מדברת על הרגשות שלה, ואולי אני יכולה להבין אותה. אנחנו חברות כמעט רק חודש והיא עוד מפחדת להיפתח, וזה בסדר. "אני מתה לישון." אמרה ופיהקה פיהוק בעייפות. "סליחה, שאני מעכבת אותך,"
"שטויות. גם ככה לא התכוונתי לחזור לבית."
"למה?" שאלתי בבלבול ושפשפתי את ידיי אלו באלו. "להורים שלי יש מאפיה. ואני זאת שעובדת שם כל הזמן, וזאת השעה שצריך כבר להתחיל להכין בה מאפים וחלות. בגלל שחזרנו מוקדם מהצפוי... אני מעדיפה לפתוח אותה, כדי להרוויח יותר כסף." טליה אמרה והעלתה את עוצמת החימום באוטו שלה לגבוהה יותר. "אתם צריכים שם עובדים?"
"אם אין לך בעיה להתלכלך בהרבה קמח ולקום בשלוש לפנות בוקר, אז בשמחה."
"אני בטוחה שאפשר להצליח לשרוד את זה.
"את צריכה שאני אבוא גם היום?"
"לא, לא. את נראלי גם ככה התקררת, עדיף שתנוחי טיפה בבית. אני אצליח להסתדר כמה ימים לבד."
"תודה טולי. אין כמוך,"
"אני יודעת," אמרה וקרצה לעברי.
~
זרקתי את תיקי על המיטה והוצאתי מהארון פיג'מה עבה שתצליח לחמם את גופי. בהחלט לא ההחלטה הכי טובה להיכנס למים באמצע חודש מרץ. התקדמתי לעבר המקלחת בחדרי, כשגופי רועד מקור. פשטתי את בגדי שנרטבו מהגשם והבטתי במראה. שנאה טהורה התיישבה בתוך ליבי. שנאתי את הבטן הזאת שהייתה לי, את הירכיים המלאות שנמרחות על הכיסא ברגע שיושבים. כל דבר בליבי שנאה את הנראות שלי, ורק מלהסתכל עליו במראה רציתי להקיא. הושטתי את אצבעותיי לעבר מתג האור וכיביתי אותו, כך שרק אור קלוש נכנס מהחלון הקטן. אם אני מתקלחת אז עדיף בחושך, כך לא אצטרך לראות את גופי ולחוות שנאה כלפיו. כשסיימתי להתקלח ולהתלבש בחושך כשדמעות חמות זולגות במורד לחיי וגופי רועד מקור, התקדמתי לחדרו של אריאל. תמיד אהבתי לרבוץ בחדר שלו, גם כשהוא היה נמצא בתוך החדר הייתי נכנסת ושוכבת במיטתו כמו ילדה קטנה. ככה הרגשתי קרובה יותר אליו. אריאל אף פעם לא התלונן כשהייתי בחדרו, וכשהיה חוזר מהצבא לפעמים היה גם רואה אותי ישנה בחדרו. נכנסתי למיטתו והתכסתי בפוך, מקפלת את גופי כשהקור מרעיד אותי יותר.
אני לא יודעת כמה זמן עובר כשאני מרגישה יד חמה נוגעת במצחי, גורמת לי להתעורר בלי כוונה. "אריאל?" מלמלתי והתקפלתי יותר בתוך הפוך. "כמה זמן את פה גול?"
"אני לא יודעת אבל... קר לי." אמרתי ברעד ולא הצלחתי לפתוח את עיניי. "יש לך חום גול, את צריכה להוריד את השמיכה כדי שזה יעבור." הנדתי בראשי באימה והתכסיתי יותר. "אני לא מסוגלת אריאל. קפוא לי."
"אני יודע אני אביא לך סירו-"
"כדור."
"את לא יודעת לבלוע אביגיל."
"אני יודעת," אמרתי כשנזכרתי בג'ייסון. "בסדר אביא לך גם כדור. אמא הביאה לך לאכול או כדור לפני?"
"לא. אני לא חושבת שמישהו בכלל העיר אותי." אמרתי ובלעתי את רוקי בקושי. "מניאקים." אריאל אמר ויצא מחדרו, סוגר אחריו את הדלת. ניסיתי להמשיך לישון אבל לא יכולתי כשצעקותיו נשמעו מעבר לדלת. "למה לא דאגתם לאחותכם?!"
"מה אתה רוצה? על מה אתה מדבר בכלל?" אדווה צעקה לעברו. "מה אני רוצה? אחותך חולה ואפילו לדאוג לה לא יכולת? להזכיר לך את כל הפעמים האלו שהיא דאגה לך כשהיית חולה?!"
"אריאל, אל תצעק לי. ומאיפה לי לדעת שהיא לא מרגישה טוב? אני לא אמא שלה!"
"אני כן אצעק עלייך כי את כפוית טובה! ואני בטוח שעברת ליד החדר שלי מספר פעמים, וראית אותה מקופלת על המיטה שלי ומכוסה כולה כשהיא לא מפסיקה לרעוד!" אריאל שאג בעצבים, אבל צעקותייה של אדווה לא נשמעו יותר. דלת חדרו של אריאל נפתחה ונסגרה וקולו נשמע מעליי. "תנסי להתיישב גול,"
התיישבתי בקושי וגופי לא הפסיק לרעוד. "החימום עובד?"
"כן. תנסי לשתות את הכדור. יש לך חום גבוה, את חייבת להוריד אותו." הוא אמר והניח בידי כדור וכוס מים ביד השניה. בלעתי בכאב ונשכבתי חזרה על מיטתו. "עוד מעט אני אביא לך מרק בסדר?"
"לא. אני לא רעבה אריאל, אני לא רוצה לאכול."
"אביגיל, את חייבת לאכול אחרת תתעלפי." אני חושבת שהייתי מעדיפה להתעלף מאשר להכניס משהו לתוכי.
כשפקחתי את עיניי שוב חושך כבר שרר בחוץ, גשם מטפטף על החלון ללא הפסקה. החום שלי כנראה כבר ירד כי כבר לא הייתי מכוסה בשמיכה, ומצחי היה מיוזע להחריד. על השולחן בחדרו של אריאל הונח הטלפון שלי וקערת מרק. נאנחתי והתרוממתי ממטתו, מתקדמת לעבר חדרי. החלפתי פיג'מה והתקדמתי חזרה לחדרו. "אבי, מתי חזרת?" אימי קראה מהסלון. "אני פה כבר מהבוקר. שמחה שרק עכשיו שמת לב לנוכחותי. כיף לדעת שיש מישהו שמתעניין בי פה." אמרתי בלעג וגלגלתי את עיניי. היו לי עוד שני אחים, אבל בחיים שלי? היה לי רק אח אחד וזה אריאל. הוא היה אח שלי, וגם ההורה שלי. "ברור שאני אתעניין בך, את הבת שלי."
כן, בטח.
"שמחה לדעת לפחות שאת מודעת לעצם הרעיון שיש לך עוד בת." אמרתי ונכנסתי לחדרו של אריאל.
משוגעת: אני לא רוצה לחפור לך, אבל ג'ייסון עדכן אותי שאת לא מרגישה טוב. אני מקווה כשתתעוררי תהיי טיפה יותר בטוב. תעדכני אותי אבל תמיד איך את מרגישה,
אני: איך ג'ייסון יודע בכלל?
אני: ותודה טולי. וגם סליחה שאני דופקת לך ברז על הימים הראשונים של העבודה.
אפילו שכמו שהכרתי את טליה העבודה לא היה זה שעניין אותה. צלצול הטלפון שלי נשמע בצלצול הודעה.
משוגעת: לגבי ג'ייסון תשאלו אותו בעצמך, כי לי אין מושג.
משוגעת: ואני תמיד אדאג לך אבי את כבר צריכה לדעת את זה. ותפסיקי לחפור לי על העבודה, האחים הקטנים שלי נהנים לעזור לי במאפיה.
שלחתי לה בחזרה לב על ההודעה ועברתי על שאר ההודעות שנשלחו אליי כשישנתי.
אחותי האבודה: גולי, ג'ייסון כמובן סיפר לי שאת לא מרגישה טוב. פליז תעדכני אותי כשאת מתעוררת איך את מרגישה, אני דואגת לך.
אני: מיילי, אני יותר טוב. תודה שדאגת לי.
המכשיר רטט בידי ושמו של ג'ייסון הופיע על הצג. "מיני, איך את מרגישה?"
"יותר טוב, נראלי." אמרתי וגיחכתי בגרוני. שאיפת הסיגריה שלו נשמע מצדו השני של הקו. "איך ידעת שאני ערה?"
"מיילי." הנדתי בראשי בחיוך, ונשכבתי על צד המיטה כשהטלפון מוצמד לאוזניי. "אריאל סיפר לך?" ג'ייסון ואחי היו חברים טובים, כך שהייתי מתפלאת אם אריאל לא היה אומר לו כלום. "כ-" אך לפני שהספיק להמשיך צלצול הטלפון שלי קטע את תשובתו. "זה אחי. אני אדבר איתך אחרי זה." אמרתי וניתקתי את השיחה כשעניתי לאריאל. "התקשרת לכל העולם ולאחיך הגדול לא התקשרת ראשון?"
"מצטערת, הראש שלי לא פה."
"אני צוחק. אבל תקשיבי, הצבא לא מוותר לי ואני חייב לחזור היום. הלכתי דקה לסופר לקנות לך כמה דברים. תקחי תיק ותכניסי לך לשם דברים חיוניים שאת צריכה, אני עוד עשר דקות בבי-"
"רגע," עצרתי אותו בבלבול. "למה לארוז תיק?"
"אני לא נוסע לצבא ומשאיר אותך לבד בבית כשאת חולה. דיברתי עם אלין, אמא של ג'ייסון. היא הסכימה ישר שתשארי אצלה יומיים, עד שאני אחזור."
"אני לא יכולה אריאל. אני אשאר בבית באמת, אני אסתדר." אמרתי בביטול, רק המחשבה להיות קרובה לג'ייסון הציתה את גופי באש. או המחשבה שהוריו יחשבו שאני ילדה קטנה שלא יכולה לדאוג לעצמה.  "אני יודע שזה לא הדבר שאת היית רוצה, אבל תנסי להבין אותי גול. את יודעת שאם הייתי יכול לא הייתי חוזר לצבא ומשאיר אותך לבד, אבל אין לי ברירה. זה רק יומיים."
"בסדר." נאנחתי ועצמתי את עיניי ביאוש. זה בהחלט הולך להיות או גן עדן, או גיהנום בפני עצמו. אבל מה שבטוח הוא שכנראה אני אפול חזק בידיו של הילד הרע.

הילד הרע שליWhere stories live. Discover now