אהבה מילה פשוטה משמעות מסובכת

פרק 13 חלק ב׳

אוקיי כמו שאמרתי אני אנסה לעשות היום מרתון, לא יודעת כמה פרקים זה יקח אבל ככל שתגיעו למטרה שאני אציב יותר מהר ככה יעלה פרק יותר מהר זאת אומרת שזה תלוי בכן. המרתון יכול להיות שני פרקים או שבעה זה תלוי כמה אתן מהירות❤️
--

נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי, ניסיתי להתעלם מכל המבטים שננעצו בי ונתנו לי להרגיש לא בנוח מן הסתם, לחשושים נשמעו מכל רחבי הכיתה ולא היה קשה לנחש שהם היו עליי.
הוצאתי את האייפון והאזניות מתיקי והפעלתי שירים שכביכול אמורים לרומם את המצב רוח ולטשטש את הרחשים המרגיזים. הלחשושים כבר לא נשמעו הודות למוזיקה אבל חבל שהשירים לא יכלו גם להפסיק את המבטים הלטושים בי.
השפלתי את ראשי מטה ושיחקתי באצבעותיי, יכולתי להרגיש את המבט החודר של כמה מהתלמידים שורף את עורי, לא יכולתי לשבת שם בידיעה שכולם מביטים בי.
הורדתי את האזניות מאוזניי והרמתי את ראשי, כמה מהראשים היו מסובבים אליי.
"אין לכם משהו יותר טוב לעשות חוץ מלבהות בי?" שאלתי בארסיות ועיניהם של כמה מהתלמידים די נפערו בפחד. החלק המפחד הסבו מיד את מבטם למקום אחר וחרו לדבר על נושאים שהם בבירור לא היו אני. החלק השני צחק אבל עדיין חזר להתעסק בעיניים שלו.
בתוך תוכי חייכתי חיוך גאה, חזרתי לשבת בכדי לשמוע שירים ולנסות לשבור את השיא שלי במשחק של הציפור הדפוקה הזאת שלא מוכנה לעבור יותר משישה צינורות.
השלישייה נכנסה לכיתה סוף סוף, באמת תהיתי לאן הם נעלמו,
"חבל שלא הלכתם הביתה וזהו," אמרתי בציניות אך בתוך תוכי התעצבנתי על אוראל ותמר שהשאירו אותי לבד, הם התיישבו סביב שולחני.
"בטח שאלת לאן נעלמנו," אוראל אמר בחצי חיוך.
"אתה ממש קורא את המחשבות שלי," עניתי בלעג והוא פתח את תיקו.
"כמו שאני מכיר אותך לא אני ולא אלה או תמר יעזרו, רק אוכל יכול לנחם אותך." הוא גיחך והוציא מתיקו טוסט שוקולד כמה חטיפים וחבילת מסטיק.
הכעס שלי כלפיהם התפוגג, גוועתי ברעב והשמועות האלה לא נתנו לי טיפת קט בכדי לאכול.
לקחתי את הטוסט והתחלתי לאכול אותו תמר ואלה לקחו לי כמה מהחטיפים, הייתי רעבה, בכיתי כל כך הרבה שלא היה לי זמן אפילו לאכול.
"היי! היי! חשבתי שזה בשבילי," קראתי בפה מלא ובקושי היה אפשר להבין אותי.
"שתקי שמנה," אלה הקניטה אותי ודחפה חופן של במבה לפיה.
החבורה הצליחה להשכיח ממני לזמן קצר את התקרית הלא נעימה עם דניאל ואני הייתי אסירת תודה על כך, הם לא הזכירו את זה ולאט לאט המבטים המציקים של התלמידים עברו אך ידעתי שזה לא יהיה לזמן ארוך, המבטים יחזרו והדיבורים עליי ימשיכו כשאני אסובב את הגב.
לא פגשתי את דניאל או את החברים שלו כך שזה היה טוב בשבילי, ובמיוחד בשבילו. אם הייתי רואה אותו רוב הסיכויים שהייתי דוקרתא ותו עם העט עיפרון שלי.
הצלצול נשמע וקטע את זרם הצחוק שלנו בזמן שתמר הראתה לנו איזה מערכון של שלישיית פרוזק.
"תגידו מה יש עכשיו?" שאלתי ביאוש, לא היה לי בכלל ראש ללמוד, כל כך רציתי להגיע הביתה ולישון כבר.
"עכשיו צריך להתחיל את העבודה בביולוגיה," אלה הזכירה לי ואספה את תיקה, "ואני צריכה לעבור ליד סופיה, תהיי חזקה," הוסיפה והניחה את ידה על כתפי בחטף ואני לא בדיוק הבנתי למה היא התכוונה ב"תישארי חזקה" ואז נכנס דניאל לכיתה. הוא הותף שלי לעזאזל.
קברתי את ראשי בשתי ידיי והתפללתי שהוא לא יתיישב לידי, שיש לו עוד טיפת בושה. אבל כנראה שאלוהים שם את התפילה שלי בממתינה ועוד לא שמע אותה.
"אז... קדימה יש לנו עבודה לעשות," דניאל התיישב בכיסא שלידי ושמט את תיקו על הרצפה בזמן שהוא מחכך את ידיו אחת בשנייה.
"תגיד אתה מתאמץ להיות מפגר?" שאלתי אותו בקול עצבני ובארשת פנים אדישה.
"לא, אני חושב שזה בא לי בטבעיות." הוא חייך חיוך גדול וכובש אך עדיין שמרתי את עצמי רצינית.
"עכשיו הכח ברור," אמרתי בחיוך ודפקתי על השולחן כמו אחת שנפל לה האסימון.
״מתי שתרצי בובה.״ הוא התקרב בכדי ללטף את סנטרי בעזרת אגודלו ואצבעו אך נרתעתי לאחו.
יש לו ביצים לדניאל הזה, אם הייתי ממציאה כאלו שמועות על ילדה לא הייתי מסוגלת להסתכל לה בעיניים יום אחרי ולו יש את האומץ לשבת ולצחוק איתי. לא שהוא מצחיק.
"נחש מה?" הפכתי את פרצופי למשועשע.
"מה?" דניאל קנה את המשחק שלי ושאל גם הוא בסקרנות ובשעשוע.
"אני לא הולכת לעשות איתך שום עבודה איזה קטע נכון?" נשארתי בהבעה המשועשעת אך הרצנתי את קולי מעט.
הוא באמת חשב שאני הולכת לעשות איתו את העבודה המטומטמת? אם כן אז הוא טועה, ובגדול.
קמתי ממקומי והלכתי אל המורה שעמדה בראש הכיתה וניסתה להסדיר שקט ללא הצלחה.
"המורה?" ניסיתי לתפוס את תשומת ליבה.
"כן?" היא פנתה אליי בקול התקיף הזה שלה.
"אני והשותף שלי יכולים לצאת רגע אחד אל המנהלת בבקשה?" אמרתי בקול הילדה הטובה שלי. היא נראתה עסוקה מדי בכיתה והנהנה לי הנהון חפוז. סימנתי בידי לדניאל שיבוא אחריי ויצאתי מהכיתה, הוא קם ממקומו ובא אחריי.
״לאן הולכים?״ הוא שאל.
״תשתוק מזרחי,״ הפצרתי בו.
התקדמתי בצעדים נוקשים לעבר חדר המנהלת ולא הסתכלתי לאחור לדניאל שבא אחריי. ידעתי שהוא בא אחריי, זאת אומרת הרגשתי את הנוכחות שלו. או יוצר נכון שמעתי את הצעדים הכבדים שלו.
דפקתי על דלת חדרה וחיכיתי לתשובה, דניאל הגיע רגע אחריי ונעמד לצדי כשידיו תחובות בתוך כיסי הג'ינס שלו.
"כן בבקשה," קול סמכותי נשמע ואני פתחתי את הדלת בשקט ונעמדתי בפתח החדר.
"כן מור, מה מעשך כאן?" היא שאלה בשפה הגבוהה והפלצנית שלה שתמיד הצחיקה אותי אך הפעם הייתי רצינית מתמיד.
היא לא נתנה לי אישור אך נכנסתי בצעדים קטנים אל חדרה ודניאל מיד אחריי רק אז המנהלת הבחינה בו ולא הבינה מה הקשר ביני לבינו ומה שנינו עושים בחדרה.
"זה קשור לעבודה בביולוגיה?" נפל לה האסימון ואני הנהנתי, התיישבנו שנינו על כל אחד מהכיסאות שהיו בצידו השני של השולחן.
"גשי לעניין." היא נתנה לי את מלוא הבמה.
"זה פשוט, אני לא מוכנה לעשות איתו את העבודה," אמרתי בחוצפה קלה שהייתה אופיינית לי. ביקרתי כמה פעמים בחדר המנהלת ורוב הפעמים היו בנסיבות לא כאלו טובות, היא למדה להכיר אותי והיא ידעה שאני מעט חצופה ותקיפה אך היא ידעה איך להתמודד איתי.
"אוקיי," היא נשענה לאחור על כיסאה והייתי בטוחה שפניי קרנו משמחה.
"באמת?" וידאתי ששמעתי נכון, לא עניינה אותי דעתו של דניאל בנושא.
"כן, רק תגידי לי את הציון אפס בביולוגיה שתקבלי בתעודה תרצי עם הערכה או בלי?" היא אמרה ונשמעה טיפה של שעשוע בקולה, פניי נפלו.
דניאל גיחך ואני מיד תקעתי בו מבט רצחני, אין מצב שאני אקבל אפס בתעודה זה יהרוס לי את כל הממוצע.
מצד אחד לעשות עם דניאל את העבודה זה לראות אותו גם אחרי שעות בית הספר וזה הולך להיות סיוט, אני יודעת שהוא חא יעשה כלום ובסוף אני אציל את שנינו והוא יקבל ציון טוב על חשבוני. אבל מצד שני אפס זו לא אופציה טובה בכלל וגם ככה הציון שלי בביולוגיה לא גבוה.
החלטתי שאני אעשה את העבודה הזו איתו ואקווה שזה יעבור כמה שיותר מהר. קמתי ממקומי והלכתי לכיוון היציאה נעצרתי בפתח והסתובבתי אל המנהלת.
"אז נדפקתי אה?" הרשיתי לעצמי לחרוג מעט בדיבור.
"אם אני הייתי במקומך הייתי נהנית לעשות איתו את העבודה," היא הודתה ותפסה בעט שלה.
"הוו,״ קראתי וצחקתי באילוץ, ״אין לך מושג כמה את טועה." חייכתי חיוך ציני ויצאתי מהחדר.
--
170 דירוגים 55 תגובות וממשיכה❤️