אפילוג

3.2K 277 35
                                    

עברו חמש שנים, אני, לורן ואדם כבר לא בני שש עשרה, אנחנו בני עשרים ואחת, רידיאן לעומתנו בן עשרים ושלוש.

אני מתגעגעת לרידיאן שלי, שבגללי שוכב בתרדמת בבית החולים.
אני מתגעגעת ללורן שלי, למרות שסלחה לי, זה עדיין לא אותו הדבר.
אני מתגעגעת לאדם, שאפילו שגילינו שדין כפה את זה עליי, הוא לא סולח.

מה לגבי דין? אף אחד לא יודע איפה דין, ואנחנו מקווים שהוא יעלם לנצח.

אני עוד זוכרת את היום הזה לפני שלוש שנים, שהופיעו בחדרי כל המשפחה.

כל אותה משפחה ישנה, אמא ואבא, איתן ונועם, לין ומיה.

זה היה היום המאושר בחיי והם סיפרו לי את כל אשר פיספסתי, ופיספסתי הרבה כנראה.
הם גם אלה שסיפרו לנו על הכוח של דין, הוא יכול לשלוט במוחות של אחרים וזה מה שגרם לי ולרידיאן להתנהג ככה, הם גם סיפרו על כך שדין לא חזר למימד ומי ששולטת עכשיו היא בת הדודה של רידיאן והיא עושה עבודה נהדרת.

אני מתגעגעת לרידיאן כל הזמן, ונמצאת על ידו בבית החולים כל הזמן, אני בוכה כל הזמן על הסיכוי שהוא לא יתעורר.
אני בוכה כי אני אוהבת אותו וכי זה קרה בגללי.

אני מחכה לשיחת טלפון הזאת שתבשר שהוא קם, אך היא לא מגיעה ואני נשארת בוכה, כי הצער הזה יהיה איתי בכל יום.

הטלפון מצלצל וגורם לי לקפוץ בבהלה. אני מנגבת את דמעותיי ועונה לטלפון, מצמידה אותו לאוזניי.

״יש לנו חדשות לגבי רידיאן.״

The black wolf in the familyWhere stories live. Discover now