part 1

14.2K 360 23
                                    

כאב הוא זמני, זיכרון הוא נצחי .

הבטתי אל עבר החלון , חוץ משמיים לא רואים כלום...
הכל קרה כלכך מהר , התאונה, השיבעה, הפרידה מהחברות ..
לא להאמין שעבר כבר חודש
אם יש משהו שאני לא אשכח זה את הבכי של שירן ומור שאמרתי להם שאני עוזבת לאמריקה
אחרי שגרתי חודש אצל שירן קיבלתי שיחה ודואר
בשיחה היה דוד שלי תומאס ובדואר כרטיס ישיר לאמריקה, וכסף.
לא יכלתי להגיד ׳לא׳ לאפשרות של העזיבה מהארץ
יש לי משם כלכך הרבה דברים שאני רוצה לשכוח ...

אני נוסעת לארץ חדשה, בית חדש ומשפחה חדשה
טוב, לא בידיוק חדשה
תמיד אהבתי את הביקורים אצל דוד תומאס ואישתו בלה
כל שנה היינו נוסעים אליהם כל המשפחה בחג חנוכה
המשפחה של דוד שלי היו עמידים מאוד
כך שלא היה חסר להם כלום
הלוואי שלא היתי צריכה את הנסיעה הזאת והיתי עכשיו בבית ספר שלי בפתח תיקווה ביחד עם שירן ומור יושבות וצוחקות על הזיקפת בוקר של דן שמואל
הלוואי שכל זה לא היה קורה
הלוואי שזאת היתי אני במקומם .
אני לעולם לא אסלח לעצמי שהם נסעו לחופשה לבד כי רציתי ליסוע לטבריה עם הכיתה וזה היתנגש עם התאריך
אני לעולם לא אסלח לעצמי שרק אני נשארתי .
לעולם.
בתמונה למעלה- גל כהן

היי , טוב זה הרעיון של הסיפור תגיבו מה אתם חושבות❤️
בהמשך זה יתבהר יותר
אוהבת

Stay strongWhere stories live. Discover now