My Lost Childhood Friend | TAEKOOK

*3*

הרופאים בדקו את ג'ונגקוק, בעוד שטאהיונג כמעט חטף התקף פאניקה כשהוא חשב על מה שהרופא אמר לפני שתי דקות.

"מר קים, לפני שבעה חודשים מר ג'ון היה בתאונת דרכים וראשו נפגע. הוא לא זוכר שום דבר מילדותו. הוא היה בתרדמת במשך שלושה שבועות, ובכל פעם שבאנו לבדוק אותו, הוא אמר דברים כמו 'טאה טאה אני מתגעגע אליך' 'היונג בבקשה תחזור אליי' או 'טאה אני יוצא מדעתי בלעדיך בבקשה תחזור'. לפעמים אפילו ראינו דמעות יבשות על פניו"

המשפטים האלה חזרו על עצמם במוח שלו כמו רדיו תקוע. הוא נשבע לעצמו שהוא חייב לגרום לג'ונגקוק לזכור אותו. הוא יעשה הכל רק כדי לגרום לו לזכור אפילו את הדבר הפעוט ביותר מילדותו.

טאהיונג יודע שהמוח של קוקי עדיין זוכר, הוא פשוט צריך לגרום לו להתאמץ קצת. הוא עדיין לא ממש יודע איך בדיוק הוא יעשה את זה, אבל הוא כבר יגלה איך.

מחשבותיו נקטעו על ידי קולו של הרופא.

"מר קים?" הוא מצמץ כמה פעמים והגיב,

"אה כן אני מצטער, מה אמרת?" הוא גיחך במבוכה, וגירד את עורפו.

"מר ג'ון בסדר, זה נפוץ אצל אנשים עם אובדן זיכרון שהם מתעלפים מפעם לפעם. אתה יכול בבקשה להגיד לי מה הנושא שדיברתם עליו לפני שהוא התעלף?" הרופא שאל בדאגה קלה.

"דיברנו על חבר הילדות שלי, שזה הוא.. אני חושב..."

"אתה חושב? מה הגורם לבלבול שלך?"

"הוא בדיוק כמו חבר שלי, רק ששמו שונה"

"אני חושב שאני יודע את הסיבה לכך"

ברגע שהוא אמר את זה, העיניים של טאהיונג התרחבו והמוח שלו התחיל לחבר כל מיני נקודות.

"מה? איך? למה?"

"ובכן, כשקראתי את התיקים האישיים שלו כשהגיע לכאן לפני שבעה חודשים, היה כתוב כי הוא שינה את שמו מ- jungkook ל-jongkook. יש לי חבר שהיה חבר טוב שלו, קוראים לו פארק ג'ימין. הוא אמר לי כי מר ג'ון מעולם אמר לו את הסיבה כשהוא ביקש ממנו. הוא רק אמר לו לא לקרוא לו בשמות שהחבר הכי טוב שלו המציא עבורו"

"שמו האמיתי הוא ג'ון ג'ונגקוק?" טאהיונג שאל בקול רועד ודמעותיו נפלו שוב.

"כן, אבל למה אתה בוכה? אין צורך לדאוג, הוא בסדר, הוא רק צריך לנוח ובערב הוא יוכל לחזור הביתה"

"כן אני יודע שהוא בסדר, זה לא זה. החבר הכי טוב שדיברת עליו לפני, זה אני. הוא לא רצה שאנשים יקראו לו בשמות שאני יצרתי בשבילו. הוא חבר הילדות האבוד שלי"

בנקודה הזאת, טאהיונג נפל על הרצפה הקרה ובכה עוד יותר. הרופא הרים אותו, הושיב אותו על אחד הכיסאות והלך להביא לו מים.

הוא בכה ובכה, עד ששמע קול חלש ורך.

"טאהיונג?"

ג'ונגקוק ניסה לצעוק הכי חזק שהוא יכל, בתקווה שטאהיונג ישמע אותו מחוץ לחדר. היה אפשר לשמוע פאניקה בקולו.

טאהיונג ניגב את דמעותיו במהירות, ניסה להרגיע את עצמו, ומיהר אל ג'ונגקוק.

"טאה, למה אני כאן? מה קרה?" ג'ונגקוק שאל כשטהיונג התיישב לידו.

"זה שום דבר רציני קוקי, אתה פשוט התעלפת. הרופאים אמרו שאתה בסדר ונוכל לחזור הביתה בשעות הערב כי הם צריכים לעשות לך עוד כמה בדיקות"

הוא ניסה לחייך את החיוך הכי כנה שלו, אבל נכשל. במקום זה הוא התחיל לדמוע שוב.

"טה אתה בסדר? אתה דומע שוב. גם שמעתי אותך בוכה בחוץ מקודם..." הוא אמר מודאג.

"כן אני בסדר קוקי, מה שלומך? האם אתה מרגיש יותר טוב?"

"אל תשנה את הנושא קים טאהיונג. אני יכול לראות בבירור שמשהו קרה. תגיד לי בבקשה מה קרה היונג, אתה מדאיג אותי"

אוי ווי הוא אמר שמי המלא.. הוא בטח ממש רציני עכשיו... זה לא טוב... מה אני אעשה? כדאי לי לספר לו?

"מצאתי את חבר שלי" טאהיונג אמר כשהוא ניגב את דמעותיו ונאנח בכבדות.

"אה זה נהדר! אתה צריך להיות שמח ולדבר איתו טאה! למה אתה בוכה? אם מצאת אותו זה פנטסטי!" ג'ונגקוק אמר שמח ומבולבל בו זמנית.

"הוא לא זוכר אותי" הוא בכה.

"הו..." ג'ונגקוק עצר לרגע, חושב מה לומר כדי לעודד את הנער העצוב לידו. "טאה אל תבכה, הכל בסדר. אבל איך זה יכול להיות שהוא לא זוכר אותך? אתה הפאקינג חבר ילדות שלו! איך מישהו יכול לשכוח את חבר הילדות שלו?! הוא נהיה עיוור או משהו?" ג'ונגקוק אמר מתוסכל כשהתיישב לחבק את טאה.

"הוא היה בתאונה שגרמה לו לאבד את כל זיכרונות הילדות שלו, כולל אותי"

הוא השיב בקול חלש ורועד וחיבק את ג'ונגקוק אפילו חזק יותר.

"אה, אז הוא כמוני... אני גם איבדתי את זיכרונות הילדות שלי בגלל תאונה.. אני מצטער טאה"

"קוקי"

"הממ"

"תסתכל עליי בבקשה" ג'ונגקוק הפסיק לחבק אותו והסתכל עליו.

טאהיונג עצם את עיניו, נשם עמוק, ופתח אותן שוב.

"הוא כמוך כי זה אתה קוקי"

הוא אמר והשפיל את ראשו. הוא לא היה מסוגל לראות את תגובתו. הוא פחד.

לג'ונגקוק לקחו כמה רגעים כדי לעכל את מה שהוא שמע באותו רגע, אבל כשהוא חזר לעשתונותיו והבין למה טאהיונג התכוון כשהוא אמר את זה, הוא התחיל לדמוע אבל החזיק את זה בפנים.

"למה אתה מתכוון?"