My Knight, My Prince.

8. תיבת העצמות של קפטן גובלין

יצאנו מהארמון.
רק אני וויל, הצלחתי ממש להתחבר עליו,
ואם ילך טוב בדייט הזה, אולי אני אפילו אשכול את ההצעה של אמא שלי.
מה שלא חשבתי שייקרא בכלל כשהיא רק הציעה את זה.
ממתי יש לי ראש כזה פתוח, אני אפילו לא מזהה את עצמי, אבל מה שבטוח זה שלפני שאני עושה משהו אני מתייעצת עם עדן.
"אז, נסיכה, על מה את חושבת?" וויל שאל תוך כדי שנכנסו אל הכירכרה.
"סתם, על כל השינויים שעברתי מאז שהגעתי לכאן" עניתי בהירהורים.
התחלנו לנסוע וראיתי את הממלכה, הסתכלתי על הכפר המרכזי, על האנשים שעברו והלכו, על הבתים הקטנים, זה ממש הרגיש כאילו החזירו אותי מאתיים שנה אחורה.
תמיד רציתי לחיות בעבר, זה נראה לי הרבה יותר טוב. אבל לא חשבתי שזה מה שייקרא בפועל.

כשיצאנו מהכפר המרכזי התחלנו לנסוע בשדות הפתוחים, והסתכלתי תמיד מעבר לחלון, נדהמתי מהיופי.
אני תמיד אהבתי יותר את הטבע, הריח הטבעי, הצבעניות, החופש, החיות, הכל זה פשוט הרבה יותר...
משחרר.
ואז נכנסנו לכפר אחר...
ונדהמתי,
הבתים שם היו חצי הרוסים, אנשים לבשו בגדים מאוד בלויים, וחלקם אפילו ישבו ברחוב. זה ממש עצוב.
לפתע עצרנו ליד משפחה מאוד גדולה שנראתה חסרת כול, ושמתי לב שהאב נראה פצוע. מיד עצרתי את הכרכרה ורצתי אל האיש. הפצע היה נראה נורא, מזוהם, ובעיקר כואב.
"אדוני, מהיכן נפצעת בצורה חמורה שכזו?" שאלתי מיד אחרי ירד בבילבול גם וויל. "מה זה משנה לך? את גם ככה בטח באה מאיזשהי משפחת אצולה גדולה שיש לה רופאים משלהם." הוא אמר במירמור. מייד הלכתי אל הנהג של הכרכרה ושאלתי עם יש עזרה ראשונה כאן. הוא אמר שכן ויש גם אוכל למקרה וצריך. לקחתי את סלסלת האוכל ונתתי אותה לאם המשפחה, שהסתכלה עליי בשוק טוטאלי, ופניתי לגבר הפצוע.
בהתחלה חיטאתי את הפצע, ואז שמתי משכה נגד כאבים, ונתתי לו כדורים ביד "אני מבטיחה שזה יעזור, לפחות קצת." אמרתי בחצי חיוך.
לפתע אחת הילדות במשפחה צעקה "אמא! אמא! זה הנסיך וויליאם! מאורגיון! אמא זו בטח הנסיכה החדשה!" היא צעקה.

לא ממש רציתי שיזהו אותי, אבל גם לא כזה עניין אותי. ניגשתי אל האם ואמרתי לה כשהיא עדיין בתהדהמה "אני מקווה שזה יעזור לבנתיים, מצטערת שאין לי יותר לתת, אבל זה כל מה שיש לנו כאן". לאחר מיכן הורדתי טבעת ששמתי על עצמי עוד אתמול, בבוקר, ושחכתי להוריד עד עכשיו, והגשתי אותה לאם בנוסף "אני מקווה שזה יוכל להועיל, זה כסף אמיתי" אמרתי לה. היא חייכה אליי ואמרה. "אני אפילו לא יודעת איך להודות לך, אני בטוחה שתהיהי מלכה אדירה, ושתגיעי לסגולות, ושאפילו תצליחי להוציא את הממלכה המבוץ עליו היא נכנסה מזה שנים" היא אמרה. חייכתי אליה בהוקרת תודה ואיחלתי לה ולמשפחתה כל טוב.

נכנסתי חזרה לכרכרה ויחד איתי וויל שלא אמר מילה כל הזמן הזה. ביקשתי מהנהג שימשיך לנסוע ליעד המסתורי. וויל הסתכל עליי בתהדהמה, לא הבנתי למה. "וויל מה זה המבט הזה? עשיתי משהו לו בסדר?" שאלתי אותו בבילבול.
"את יודעת שאת מדהימה נכון?" הוא אמר עדיין מסתכל עליי באותו המבט. עדיין הייתי מבולבלת "מה אתה לא היית עושה בדיוק אותו הדבר עם היית רואה דבר נוראי כמו זה?" שאלתי. "אני אפילו לא יודע, זה פשוט, שאני גדלתי במשפחת מלוכה גדולה, ואני לא רגיל להסתובב או לעזור לאנשים שהם לא ברמה שלי." הוא אמר וזה נראה לי מאוד מוזר, אתה רואה מישהו שצריך עזרה, זה הכי הגיוני לבוא ולעזור, לא? "למה לא לעזור כשאפשר" שאלתי. "אני לא יודע, ועם הם היו פוגעים בך, או תוקפים אותך, או שודדים אותך?" הוא אמר.
"אבל הם לא עשו את זה נכון?" שאלתי בקול מתנשא קצת, "נכון... אבל תמיד כדי להיות זהיר לדעתי" הוא אמר. "אני חושבת שהכי חשוב זה לעזור, כי את התגמול אתה תקבל, בסופו של דבר. גם עם לא עכשיו, גם עם לא מחר, תקבל אותו בסופו של דבר" אמרתי והמשכתי להסתכל בחלון ולפתע ראיתי שאנחנו נכנסים לבועה גדולה של חושך.
מה?
"וויל? לאן אנחנו נוסעים??" שאלתי.
"אל תידאגי יקירה, הכל פשוט בסדר, סמכי עליי" הוא אמר ונשעתי על הכתף שלו מהרהרת וחושבת על הימים האחרונים שעברו.