אני מתעוררת בבוקר לקולות נביחות הכלב של השכנים. משפשפת את העיניים בעודי מחליקה מהמיטה ונועלת את נעלי הבית שלי
אני מתקדמת אל צידו השני של החדר . " קום כבר! היום זה היום הגדול" אני אומרת בעודי מנערת את דן, אחי הגדול בן ה-15.
"אני קם אני קם!" הוא אומר. אנחנו מתלבשים ויוצאים מהבית אל היכל הצדק שבמרכז המחוז. מחוז 4.
אנחנו צועדים ברחובותהצפופים שמפרידים בין הבית אל היכל הצדק. "היי אמה" אומר הירקן. אני מחזירה שלום חינני ומחייכת "בהצלחה לאסיף" הוא אומר. אני מודה לו, למרות שאני לא סובלת אותו. הוא תמיד מביא לי אתהכרוב הכי מגעיל.הכי מקולקל. טפוו עליו
אנחנו ממשיכים ולבסוף מגיעים להיכל הצדק. כולם כבר כאן. עומדים בתור כדי לקחת דגימת דם. דן תמיד אמר לי שאת הדם מביאים לדיאנה, המכוערת הזאת ששולפת את הפתקים, והיא שותה אותו ומהשאריות מכינהאת האיפור האדום והזוועתי שלה.
אני חושבת שהוא משקר. או שלא. אתם לא ראיתם אותה! היא נראית כמו עגבניה מרוב האדום שהיא לובשת. או דג. אבל אדום!
הם לוקחים לי דגימת דם . בא לי להכניס להם את המחט לפופיק! איההה זה כואב !
דן מחבק אותי ." את שרדת את שנה שעברה ותשרדי גם את זאתי. זאת רק השנה השנייה שלך.השם שלך נמצא שם רק פעמיים, גם שלי. אנחנו נצליח להשאר במחוז." הוא אומר. "ואם לא?" אני משיבה, כמעט בוכה.
"אז.. אז כנראה נמות"
"דן,אם אני אבחר, יתנדבו בשבילי?"
"לא ניראלי. "
אוקיי זה ממש פגע בי! אני לא אומרת כלום. נשמעה האות ללכת למקומות שלנו.אני הולכת לצד של הבנות ודן לצד של הבנים.
דיאנה עולה לבמה... היא מזעזעת במראה שלה!
שמלה לבנה עם נקודות אדומות וסרטים אדומים. שער אדוםעם פסים לבנים מסולסל, גולש על כתפייה, פפיון בגודל של כף היד שלי באמצע הראש שלה, אם הוא נמצא שם, מתחת לכל האיפור הזה...
כפפות-אדומות,- נעליים-אדומות, אודם-כמובן שאדום. היא פשוט זוועתית! איכס...
"שלום לכם מחוז 4!"
היא קוראת וחלחלות עוברות בגוף שלי.
