לא! רק לא זה! אני ודן בזירה. אח ואחות. לא חשבתי על זה בכלל. זה יהיה סיוט! רק לא הוא.י
"זה מוזר" דיאנה אומרת. "שניכם ווסטון. יש בניכם קשר?" . היא מסתכלת עליי ומקרבת אליי את המיקרופון. י
י"כן" אני עונה בקול צרוד. "אחנו אחים" אני אומרת. כמעט נחנקת מהלם. י
"אז בוא אלינו דן. אנחנו מחכים!".
הוא מתקרב אל הבמה ואוכפי שקט מלווים אותו. דיאנה מושיטה אליו יד והוא עולה במדרגות. "אז איך זה להבחר עם אחותך?" דיאנה שואלת בשמחה כזאת שבא לי להפיל אותה מהבמה! י
"קשה" הוא אומר. מסתכל אליי.
"יש מתנדבים?"
שקט. "ובכן.. אם כך.. המיועדים ממחוז 4 השנה הם אמה ודן ווסטון!" י
הקהל מוחא כפיים, אבל הפנים של כולם עצובות. י
"משחקי הרעב שמחים! ומי ייתן והסיכויים יהיו תמיד לטובתכם!"
אנחנו פונים לאחור ומכניסים אותנו למין מסדרון מוזר ואז מפצלים אותנו לשני חדרים נפרדים. אחד לי, אחד לו. מעניין את מי ההורים שלי יחליטו לבקר. אני מקווה שאותי, דן במלא ימות.. או שלא... י
אוכפי שקט מכניסים אותי לחדר וסוגרים את הדלת אחרי. זה חדר נחמד. יש בו חלונות קטנים (כמובן שהם אטומים, מאפשרים רק כניסת אור) . יש כורסה נחמדה בצבע כחול ים. על הקירות והרהיטים ציורים של גלים וחיות ים המאפיינים את המחוז.יש מדפים ועליהם תמונות של זוכים משנים קודמות. התמונוה הישנה ביותר היא גם המאובקת ביותר.
על המדף העליון בצד ימין ישנה תמונתו של פיניק. אני לא מאמינה! הייתי כל כך עסוקה בזה שדן נבחר ושכחתי מפיניק! אני אפגוש אותו! פנים-אל-פנים!! ואבלה איתו את השבועות הקרובים! כמובן עד שאשלח לזירה וכנראה אמות. חבל.י
ליד התמונה של פיניק יש עוד מסגרת. היא ריקה. כנראה כבר מחכה למנצח הבא. האם התמונה שלי תהיה שם? קשה לי להאמין.
לפתע הדלת נפתחת. זאת אמא. "יש לכם 3 דקות" אומר אוכף שקט וטורק את הדלת אחריה. י
"א-אני.." אמא מגמגמת "אני לא מאמינה שזה קרה. שניכם. ועוד ביחד! באותה השנה!"
אמא מסתכלת עלי ופורצת בבכי. אני מחבקת אותה. בוכה על הכתף שלה. נהנת כמה שאני יכולה מהמגע האחרון שלה על גופי.
"אמא, גם אבא יבוא להפרד ממני?"
"לא. הוא הלך לדן. אם היינו יכולים כל אחד, לבקר את שניכם..."
אני מחבקת אותה חזק יותר ומשתיקה אותה. אני לא רוצה שהיא תלך! אני לא רוצה להפרד ככה! י
"רק שתדעי שבכל מצב לא משנה מה יקרה אנחנו אוהבים אותך"
"הזמן עבר" אומר אוכף שקט שנכנס בגסות אל החדר
אני לא משחררת את אחיזתי. אני לא רוצה! לא רוצה ללכת למשחקים! הם מוצאים אותה בכוח וסוגרים את הדלת. אניי מתיישבת על הספה ומחכה. לעוד מבקר או אולי לפרידה נוספת. אולי אוכף שקט שיקח אותי מכאן. פשוט מחכה.י
הדלת נפתחת שוב , נכנס ילד בן גילי ושמו ג'ון. הוא לומד איתי באותה כיתה, לא ציפיתי שיבוא. אנחנו בקושי מדברים.
הדלת נסגרת מאחוריו, הוא מסתכל עלי.
"אז... נבחרת. מבין כולם."
"כן.. מבאס"
אנחנו עומדים אחד מול השני, נבוכים.
"טוב אין לי הרבה זמן אז אני אעשה את זה מהר, אמה. שנינו יודעים שהסיכויים שלך לנצח קלושים"
"תודה שאתה מעודד אותי!" אני קוטעת את דבריו בנימת קול גבוהה.
"אני מצטער אבל את חייבת להקשיב לי. "
"ולמה לי לעשות את זה?" אני אומרת. מעוצבנת מכך שאף אחד לא מאמין בי.
"כי אני אעזור לך לנצח."
"ואיך תעשה את זה שרלוק?"
"קחי" הוא מוציא מהכיס שלו מכשיר מוזר. נראה כמו מכשיר קשר אך יש לו מסך גדול.
"זה סוג של.. ווקי טוקי. תפעילי אותו רק אחרי שתכנסי לרכבת ושאף אד לא לידך. תוכלי לדבר איתי דרכו. יש בו סרטונים שמדריכים "
"מדריכים מה?"
אני בשוק מכך שהצליח להביא לי מכשיר כזה. מתאים לקפיטול ביופיו!י
"מדריכים הרבה. איך להקים מלכודות, להסוות,לצוד. כל דבר שתצטרכי"
"ולמה אתה מביא את זה לי?"
"כדי שהסיכויים שלך לנצח ולחזור הבייתה יגדלו!"
"לדן יש יותר סיכויים"
"אבל את דן אני לא אוהב"
אני בשוק. אני בכלל לא מדברת עם ג'ון, אפילו לא מסתכלת עליי. איזו יציאה זאת הייתה!
"הזמן עבר" אומר אוכף שקט שנכנס לחדר ומוציא את ג'ון
ג'ון מושך את ידי ושם בה את המכשיר
"תשמרי על עצמך"
הדלת נטרקת אחריו בקול מהדהד. אני עומדת קפואה עם המכשיר בידי.
אני מתכוונת ללחוץ על כפתור ההפעלה אך דבריו של ג'ון מהדהדים לי בראש "תפעילי אותו רק אחרי שתכנסי לרכבת"
אני מכניסה את המכשיר לכיס שבחצאיתי ומתיישבת. ג'ון. אוהב אותי. לא ציפיתי לזה!
הדלת נפתחת פעם נוספת. הפעם דיאנה עומדת שם ואומרת "בואי חמודה, הרכבת לקפיטול מוכנה לדרך"
"איפה אח שלי"
"הוא מדבר עם האורח האחרון שלו"
זה מעליב. אותי ביקרו רק אמא וג'ון. לו יש עוד מבקר? לא הוגן! י
אני פוסעת אל עבר הדלת ואוכפי שקט מלווים אותי אל תחנת הרכבת. מלוים אותי אל מותי הקרוב.
