הרגשתי את הרעל חודר. זו הייתה תחושה נוראה. קליפתי החלקה, שהייתה ירוקה ואביבית, שינתה את ציבעה לאדום; כדם העתיד להישפך בגללי. הרגשתי זאת. הרגשתי אך כוונות המלכה חודרות אלי, ביחד עם הרעל.
ואז, כמו כלום לא קרה, הושלחתי לסל מלא תפוחים אחרים. הרגשתי גם את מבטיהם. הם זיהו את הרעל.
המסע ביער עבר בשקט ובריחוק. ניסיתי לא לחשוב על העומד להיתרחש, על שיניים שינעצו בי, על גופה שתיתמוטט. על כך שאזרק, חסר שימוש וחסר אונים, על הקרקע ביער.
שמעתי את קריאתה של האישה הניתעבת: "תפוחים! תפוחים עסיסיים ואדומים! קחי, הם בריאים ונהדרים!"
שמעתי את צעדיה.
הבד שכיסה את הסלסילה הוסר, וציפורניה של המלכה שרטו ומיששו בחיפוש אחרי. ניסיתי, כל כך ניסיתי להעלם, להיסתתר. אבל היא מצאה אותי ושלפה אותי בחדוות הניצחון.
היא הושיטה את מי שהפכתי להיות אל הנערה המועדת למוות. הנערה הודתה בנימוס ונגסה. הרגשתי את בשרי ניקרע ומיתפצח בכאב נורא.
הנערה היתמוטטה, וכך גם אני. העפתי מבט לעברה. שנינו חולקים את אותו גורל.
שמעתי את צחוקה של המלכה ברקע.
