אין אור יחיד שמסוגל לסגור את הפתח שפותח איש לבן בלילה.
היה כתוב על הפתק הקטן והמקומט. היא הרימה את גבותיה, כי המשפט היה מיסתורי, לכיוון א-הגיוני אפילו, וכל כך מתאים למי שכתב אותו. המהלך. הפוסע בשמיים. הצל העגום. שמות רבים היו לו.
היא תמיד הכירה אותו בשמו המקורי. כל הדרמה של הכינויים היתה מיותרת בעינייה. כל הכינויים, חוץ מכינוי אחד......
צעדים נישמעו מהכיוון אליו פנתה.סוף סוף. היא כבר הניחה שהוא לא מתכנן להגיע. "עוד אחד מאלו?" שאל. בציניות ותחושת עייפות חסרת גמול. הם מוצאים פתקים כאלה כבר ימים אחדים. אחד מוביל לאחר. על הקודם ניכתב: הדרך המובילה לשום מקום מובילה לנהר האפל.
תמיד היה חסר משהו, מילה, ניצוץ, כדי להבין בברור את משמעות המשפט.
הניצוצות הופיעו תמיד.במוקדם או במאוחר. והיא הבינה.
אביה תמיד היה איש בילתי צפוי.
היא היסתובבה על עקביה בלי לענות לו. אם לא עוד אחד מאלו, אז מה, מה יגרום לה לעבוד איתו?
"רוצה להיות מועיל?" היא לא חיכתה שיגיב "בוא איתי למכון."
* * *
תיראו איזה יופי של דברים אני מוצאת כשאני מחטטת במחברת הכתיבה שלי.
מובן שזה עבר עריכה טיפה.
מה אתם אומרים?
זה יכול להפוך לסיפור?
