נכנסתי דרך השער הגדול. אהבתי את איך שהסתוותי עם הצבעים השחורים מסביב, אבל זה לא עזר. אנשים עדיין הסתכלו עליי.
ניסיתי ככל יכולתי שלא לבלוט ונכנסתי אל המשרד של אבא. התיישבתי על כיסא ושמתי לב לעוד ילדה, שנראית בת גילי, יושבת על כיסא ממש לידי. היא הסתכלה עליי לשנייה וצימצמה את ענייה. היא הסתכלה כל הקיר מאחורייה ושוב עליי. הקיר, ושוב אני.
"את..." היא אמרה בפליאה.
"אני הבת שלו" אמרתי בקול קר.
היה נראה כאילו היא הפסיקה לנשום לרגע.
"אני... אני חשבתי שלעולם זה לא יקרה" היא אמרה לי מתנשמת בכבדות
"למה את מתכוונת?"
"אני משובצת בצוות שלך נכון? בגלל זה מר בראיין קרא לי לכאן, הוא רוצה שאני אהיה שם"
"ה..הצוות שלי..?" אמרתי מבולבלת בדיוק כשאבא נכנס אל החדר. הוא היה נראה מרוצה מאוד לראות את שתינו יושבות, והתיישב מולנו.
"ליה, תכירי, זו הוופ" הוא אמר לי
הסתכלתי על הוופ ואז בחזרה על אבא.
"הצוות שלי?" שאלתי אותו במהירות.
הוא נאנח "כן ליה. הצוות שלך"
"ממתי יש לי צוות? אני בכלל כאן? ממתי? רק עכשיו הגעתי אתה לא יכול פשוט-"
"ליה" הוא אמר בקול שקט "תנשמי"
נשמתי עמוק כי ידעתי שאם אמשיך לדבר אני לא אוכל להפסיק.
"אז מה, לא עשיתי שום מבחן קבלה, אני לא הוכחתי שאני ראוייה להיות כאן ואני לא בטוחה שאני רוצה. אבל יש לי צוות?" אמרתי בקול שקט וקר
"את תהיי כאן. ליותר זמן ממה שאת חושבת ליה. וכן, את הוכחת לי שאת ראוייה להיות כאן. כל חייך ליה. בחנתי אותך במשך כל כך הרבה שנים ולא נכשלת אפילו במבחן אחד. את ראוייה להיות כאן יותר ממני" הוא אמר לי
"א..אני עדיין לא בטוחה שאני רוצה להיות כאן." אמרתי "בבקשה אל תחליט בשבילי"
"זו הוופ. היא תהייה יד ימינך" הוא התעלם מדבריי.
"אתה מחליט בשבילי." הודעתי לו
"יהיו איתך עוד כמה אנשים בצוות. אותם את תכירי אחר כך" הוא המשיך בדבריו כאילו לא הייתי קיימת.
"תראי לה את המקום הוופ, המשרד שלה הוא השני מימין במסדרון החמישי"
הוופ רק הנהנה. "בואי איתי"
קמתי מהכיסא בחוסר חשק. "אתה מכין ארוחת ערב היום וכדאי לך שזה יהיה טעים."
"נראה לגביי זה" הוא אמר ויצאתי מהחדר עם הוופ.
נאנחתי בקול. למה הוא חושב שהוא יחליט עליי? אני אפילו לא יודעת מה הוא רוצה שאני אעשה. על מה הצוות שלי אחראי? מה אני אמורה לעשות עכשיו?
"זה כאן" הוופ אמרה ונכנסנו אל החדר, שאמור להיות המשרד שלי מהיום והלאה.
"את יודעת מה הולך כאן בכלל?" היא שאלה אותי
"אני לא בטוחה שאני מבינה..." אמרתי "את מבינה?"
"אני עובדת כאן במשך שנתיים, הצלחתי להבין את המקום." היא ענתה לי
"את עובדת כאן במשך שנתיים??" התפלאתי
"כן, אני הצלפית הכי טובה שיש להם" היא חייכה בגאווה.
"צלפית? זאת אומרת.."
"מעולם לא פיספסתי מטרה" היא אמרה בחיוך
"אוקיי... אז אותך לשים ברשימת האנשים שלא כדאי לעצבן?" צחקתי קצת והיא רק חייכה
"אם לא עשית את זה עד עכשיו כדאי מאוד שתוסיפי אותי" היא אמרה ונתנה לי פתק. "את רשמית חלק מהמקום הזה עכשיו. זה לא משחק ואני היא יד ימינך מהיום והלאה. כל דבר שתצטרכי, תתקשרי."
"אוקיי" עניתי לה ולקחתי את הפתק. היא פנתה אל הדלת בכדי לצאת "רק שנייה, הוופ.. לפני שאת הולכת"
"כן..?"
"איפה השירותים במקום הזה?" שאלתי והיא צחקה.
"בואי איתי" היא אמרה ועקבתי אחריה עד לשירותים.
"קחי את זה" היא אמרה ונתנה לי צמיד שהיה נראה רגיל לחלוטין. היו בו חרוזים של לבבות בצבעים שונים, כוכבים, וירח אחד.
"זה...מה שאני חושבת שזה?" שאלתי בחשש
"זה כפתור מצוקה, אם תהיי בצרות פשוט תלחצי על הלב האדום. זה ישלח לנו מיקום ויקליט למערכת שלנו את כל מה שקורה סביבך" חייכתי.
"זה חכם" אמרתי לה "להשתמש בלבבות במקום בירח"
"לא המצאה שלי" הוופ הודתה "זו אייפריל. היא המוח הכי מבריק במקום הזה. היא אחראית על כל גאדג׳ט אפשרי שאי פעם התפתח במקום הזה. היא חברה טובה שלי"
חייכתי אליה וענדתי את הצמיד "טוב, אני אחזור לי אל המשרד שלי"
"את בטוחה שאת יודעת לאן לחזור?"
"אני תמיד יודעת לאן לחזור" אמרתי לה
"אני יודעת שאת חושבת שאבא שלך סתם זרק אותך לכאן, בלי שום התראה, אבל תסמכי עליו. לפי איך שזה נראה עכשיו, הוא לגמרי יודע מה הוא עושה"
YOU ARE READING
I'm dangerous
Romance" נשכבתי על המיטה, בוהה בתקרה. ביום אחד הספקתי להיכנס למקום שלעולם לא חשבתי שאהיה בו, לפתח שנאה למקום, לקבל צוות, לעשות מבחן קבלה- שלא הייתי בטוחה שאעבור, לפרוץ לבית, למצוא קופסא אדומה עם מכתב בפנים, להפוך למפקדת רשמית, להיפטר מהשנאה המתפתחת שלי, ול...
