My Sky

פרק 5

הדרך הופכת למטושטשת בגלל כל הדמעות שיצאו מעיניי, המחשבה שאני חוזרת לבית שככל הנראה ההורים שלי נמצאים שם מטריפה אותי. הרגליים שלי צועקות מכאב ועצם זה שאני יחפה לא ממש עוזר. כף רגלי הימנית מדממת כי לא ראיתי את הדרך ודרכתי על זכוכית גדולה, ועכשיו אני צולעת את הקילומטרים שנותרו לי להגיע הביתה.
״אוולין!״ שמעתי קול מוכר צועק את שמי.
פניו של אדם נגלו אליי כשהסתובבתי במהירות אל עבר הקול. ידו סוגרת את השער הכחול, של ביתו. איך לא שמתי לב שאני ליד הבית שלו לעזאזל?!
״אדם״ פניתי אליו. הוא צועד אליי בפנים מבולבלות וכועסות מעט.
״מה את עושה ברחוב וכל כך רחוק מהבית שלך באמצע הלילה? ועוד יחפה!״ הוא שואל בעיניים פעורות ומכווץ את גבותיו כשהוא עומד כמה סנטימטרים ספורים ממני.
״יצאתי קצת..״ זה כל מה שאמרתי. מה אני אמורה להגיד לו? לא רציתי להכנס לבית כי אני מרגישה שאם אהיה שם עוד שניה אחת אני אתמוטט? אני נאנחת. נמאס לי לתת הסברים.
״יחפה? באמצע הלילה?״ הוא שאל והכרין את ראשו אליי.
״אדם.. אין לי כוח לזה.״ אני מתחננת שיפסיק לתחקר אותי ויעזוב אותי במנוחה.
הוא נאנח.
״בדיוק חזרתי מהמועדון , בואי אני אחזיר אותך הביתה״ הוא אמר אחרי שקט של כמה שניות.
הנדתי את ראשי בשלילה. אם אני אסע איתו באוטו אני אגיע מוקדם יותר הביתה, ואני לא רוצה את זה.
״אני לא שואל אותך. בואי.״ הוא אמר ולפני שהספקתי להחזיר תשובה , הוא הרים אותי ככלה על ידיו החסונות וסחב אותי לכיוון האוטו שלו. ״די אדם תעזוב אותי! אני מעדיפה ללכת ברגל!״ אני צועקת ולא מפסיקה להזיז את רגליי. אך זה לא ממש מזיז לו.
״תפסיקי, הרגל שלך פאקינג מדממת , אני לא נותן לך ללכת את כל הדרך הזאת הביתה!״ הוא אמר כשהוא מושיב אותי על המושב וחוגר לי את חגורת הבטיחות. נאנחתי. אין לזה טעם.

הנסיעה עברה באינספור שאלות מצד אדם שאני בחרתי לא לענות עליהם. אני יודעת שאני יוצאת כלבה, אבל אין לי כוח לדבר. אין לי כוח לכלום.
המכונית הכסופה של אדם חונה לצד ביתי ומבשרת על כך שאני צריכה לרדת ולהכנס לגהנום הזה. ״הגענו״ אדם מלמל ופתח את דלתו. נאנחתי, כבר הרגשתי את הדמעות עולות אל עיניי.
הדלת שלידי נפתחה במהירות ואדם מיהר להוציא אותי מהמכונית בזהירות. נאחזתי בו, הרגל שלי הפכה לכחולה והיא התנפחה, לעזאזל! אני עדיין מרגישה את הזכוכית פועמת בתוך הכף רגל שלי. בטח היא מכניסה לי אלפיי חיידקים אל תוך הגוף. אך זה לא ממש מעניין אותי.
״הרגל שלך נראת נורא אוולין״ אדם אומר בדאגה ומושיב אותי על המדרכה. אני מיבבת בכאב כשהרגל שלי מתנגשת ברצפה.
״מצטער!״ אדם מלמל בלחץ, אך מיהרתי להרגיע אותו שזה בסדר.

״אז העדפת ללכת איתו מאשר איתי?״
ראשי הורם מיד ועיניי נפקחו בהלם כשראיתי את סמואל עומד מעלינו מאוכזב וכועס. איך הוא הגיע לפה?! למה?! איך הוא נמצא בכל מקום?!
״מי אתה לעזאזל?״ זרק לעברו אדם, ליבי התחיל להלחץ, מפחדת שיווצר ריב כלשהו בינהם.
״מי אתה?״ סמואל שואל בזעם ומביט בו בעיניים סוערות ותכולות.
״סמואל״ קראתי לעברו ביאוש. אין לי כוח לריבים האלה עכשיו. נמאס לי מהכל.
״בבקשה לך״ ביקשתי אחרי כמה שניות שאנחנו מביטים אחד בשני. החזה שלי עלה וירד במהירות, כמו כל הזמן שאני רואה אותו. אני לא באמת רוצה שילך, אני רוצה שירגיע אותי כמו שעשה היום. נמאס לי לסבול כל כך הרבה! למה זה מגיע לי? לא עשיתי דבר רע מעולם. חוץ מאותו הדבר שישאר מקועקע במוחי עד היום שאמות. אני אכנס הביתה וההורים שלי יתעללו בי כמו תמיד, יזכירו לי את הדבר הנורא הזה. ויגרמו לי לרצות לפגוע בעצמי. שוב.
״את בסדר?״ עיניו התכולות של סמואל מביטות בי בדאגה ובפחד. וכל מה שאני חושבת עליו זה איך אני עומדת להכנס הביתה?
אני מרגישה חלשה, כיאלו לוקחים את האוויר ממני, אני שומעת אותם קוראים בשמי אך זה מעומעם מדי בכדי שאצליח לענות. אני מרגישה שאני מתחרפנת.
״אוולין!״ מישהו מנער אותי. אני מרגישה שאני חוזרת למציאות כשאני רואה את העיניים הכי יפות בעולם מביטות בי בפחד. למה הוא פוחד?
אני נרגעת מיד, הצבע התכול והיפייפה של עיניו מצליח להכניס לי קצת שפיות לשכל.
״את בסדר?״ הוא שואל ומלטף את פניי בהיסטריה. ״איך הבהלת אותי״ הוא לוחש ומצמיד אותי אל החזה המוצק שלו.
״אוולין הפכת להיות כחולה, מה קרה? חשבנו שאנחנו מאבדים אותך״ אדם החזיק בידי והביט בי בדאגה, אך אני לא מצליחה לענות. אני רק קוברת את פניי בחזה של סמואל ופורצת בבכי. הוא מנשק את ראשי ומנסה להרגיע את גופי הרועד.
״אולי כדאי שלא תכנסי הביתה ותבואי אליי״ אדם אומר ומחזק את האחיזה שלו בי. אני מרגישה את סמואל נדרך ושומעת את ליבו פועם מהר יותר. אך התעלמתי מכך.
לבוא ולישון אצל אדם זה לראות את ההורים המקסימים שלו, ואמא שלו היא במקרה אחות של אמא שלי. היא בוודאי תגיד לה על כך שאני ישנה אצלה. וזה יגרום ליותר בעיות.
״אני יודע על מה את חושבת. אבל אין ברירה, את לא יכולה להכנס ככה הביתה״ אדם אומר כאילו קרא את מחשבותיי.
״היא תבוא אליי״ סמואל זרק וגרם לי לפקוח את עיניי, ליבי הפסיק לפעום ונשימתי התגברה. לישון איתו? אני מכירה אותו רק יום אחד! איך זה אפשרי? ואיך זה הגיוני שהלב שלי צועק לי ללכת איתו? למרות שאני מכירה אותו רק יום אחד!
״מה?! אני אפילו לא מכיר אותך!״ אדם מגביר את קולו.
״אני סמואל, נעים מאוד, עכשיו אתה מכיר אותי״ סמואל אמר במהירות ובציניות והרים אותי ככלה על זרועותיו. אני מרגישה קלה כנוצה, כאילו אני לא מפעילה שום משקל על זרועותיו. והלב שלי לא מפסיק לפעום במהירות. הקרבה הזאת אליו, משגעת אותי.
״אתה ממש לא לוקח אותה!״ אדם שוב צועק. הוא דואג אני מבינה. הוא לא יודע מי זה סמואל, גם אני לא ממש יודעת מי הוא, אבל מה שאני כן יודעת זה שהוא היחיד שיכול להרגיע אותי.
״אדם.. זה בסדר. באמת.״ התחננתי במבטי שיעזוב. מבטו של אדם השתנה למבט דואג, אך הוא נכנע. ״תתקשרי אליי אם קורה משהו בסדר? כל דבר!״ הוא אומר ואני מהנהנת במהירות.