עברו כמה ימים, אני ורומי חיפשנו רמזים בעוד מקומות שליאם היה בהם אך כלום ושום דבר לא מצאנו אפילו רמז אחד.
״אולי נחזור לבית שלו לבדוק שוב״ רומי הציעה ואני הסכמתי.
נכנסנו לבית של ליאם חיפשנו שוב בכל מקום אך כלום לא מצאנו כלום, ואז החלטתי לרדת לקומה למטה, ליאם לא ירד לשם אף פעם, לפחות ממה שאני יודע.
ירדנו במדרגות, בהתחלה הן היו מבריקות אך ככל שירדנו יותר הן היו מלאות אבק כאילו לא ניקו פה שנים.
נחנקנו לשנייה מכמות האבק והמשכנו, הגענו ללמטה, המקום היה חשוך, הדלקתי את הפנס מהטלפון שלי מחפש את המתג של האור.
אחרי שמצאתי את המתג הסתכלתי מסביב רואה מחסן גדול מחסן שלא ראיתי אף פעם.
"אני לא יודעת,זה לא נראה לי בטוח" מלמלה רומי בחשש. "חייבים לבדוק" אמרתי נחוש בדעתי,
ליאם הוא החבר הכי טוב שלי. אני אעשה הכל על מנת למצוא אותו,
אי אפשר פשוט לשכוח ממנו ללא סיבה מוצדקת. ליאם מהאנשים שאי אפשר לא לחייך שאתה לידו
בקושי ויש בו מגרעות,הוא הבן אדם הכי קרוב לשלמות שאני מכיר.
"המחסן אבל.." רומי המשיכה עם הלחץ שלה,אחזתי בידייה הקטנות מנסה להרגיע אותה
"אני פה לצידך,אני אשמור עלייך" לחשתי בשקט. אפינו כמעט ונפגשו כופפתי את גופי מעט כדי להביט היישר בעינייה היפות, לעזאזל היא כל כך יפה..
השארתי יד אחת שלנו משולבת והתקדמנו לכיוון המחסן, רומי הייתה מאחורי והתחלתי לבעוט בדלת הנעולה במטרה לפתוח אותה.
-
"דיי תפסיק זה לא עובד" רומי אחזה בידיי מנסה לעצור אותי מלדפוק על דלת העץ המזורגגת.
סעמק אני לא יכול להשאיר אותו מאחור,זה פשוט לא יכול לקרות.
"אם את רוצה לכי,אני נשאר פה." נטלתי את ידיעה הקטנות מגופי והמשכתי בעבודתי
"כבר אחת עשרה! תמשיך מחר" המשיכה רומי במסע השיכונעים שלה.
הרמתי את רגלי דופק אותה על הדלת מזיז אותה טיפה אחורה, אני לא יכול ללכת עכשיו. לא שאני כל כך קרוב ללפרוץ את הדלת. "לקרוא למישהו שיפרוץ?" רומי לחשה בייאוש. פערתי את עיניי בכעס,מה הבעיות שלה ? למה היא לא יכלה להגיד לי את זה לפני שהשרירים שלי היו תפוסים מלשבור את הדלת הזו. "כן ! ועכשיו ! " היא הנהנה וניגשה לצד מציאת בטלפון שלה. אחזתי בשיעורי השטני בחוזקה, עצבים ותסכול היו בי עכשיו. אם הייתי לידו אז הוא לא היה סובל עכשיו..אני חבר גרוע,לא מגיע לו אותי,ולא לאף אחד אחר.
רומי עמדה בצד מחייגת מספר בטלפון היא חיכתה כמה שניות, מרחוק יכולתי לשמוע את צליל החיוג מתחיל להשתגע מלחכות את השניות האלה שאותו או אותה אחת שרומי מתקשרת אליו או אליה יענה או תענה, השניות האלה הרגישו כמו נצח, הייתי חייב לדמה מה יש במחסן הזה, להבין מה יש בו שליאם הסתיר אותו?, הרי אף פעם לא ירדנו לפה לא הוא ולא אני אף פעם לא שמעתי או ראיתי אותו יורד לפה, ישנתי כאן המון פעמים, מאות פעמים, עזבו מאות,ישנתי כאן אלפי פעמים, ובחיים לא ראיתי את ליאם יורד לכאן, אז למה לעזאזל יש פה מחסן עם מנעול שאין לו מפתח בכל הפאקינג דירה המזדיינת הזאת?!?!?!?.
רומי התחילה לדבר בטלפון, היא חייכה מדי פעם, למה לעזאזל היא מחייכת עם מי היא מדברת? אני מקווה שזה לא גבר כי אחרת הוא מת, היא חזרה להיות רצינית ושוב חייכה היא התקדמה אליי לאט לאט וכשהגיעה לידי היא שאלה מחויכת לטלפון ״אז את באה נכון?״ שמעתי ״כן״ מהצד השני של הטלפון ואז השיחה נותקה.
רגע היא אמרה באה, זה אומר שזו בת ולא גבר, יופי נרגעתי קצת.
חיכינו מספר דקות ששוב הרגישו לי שעות ארוכות ואז דפיקה בדלת נשמעה.
עליתי במהירות לקומת כניסה ופתחתי את הדלת ואני רואה לא אחרת מאשר אלינור, הסטוץ שלי מאותה מסיבה שהייתה אצל ליאם.
היא חייכה אליי וביקשה להכנס, פחדתי שהיא לא הבינה שזה זמני בינינו בדרך כלל הן מבינות את זה.
״אממ אלינור את יודעת שזה היה זמני נכון?״ שאלתי מובך קצת מהסיטואציה, אך לפני שהיא הספיקה לענות רומי צצה מאחורי וקפצה על אלינור בחיבוק, ״אלי תודה שבאת לעזור לנו לפרוץ את המנעול״ רומי אמרה לה, ואני הרגשתי אדיוט אמיתי שחשבתי שהיא באה לפה בשבילי, הרי זה בכלל לא הבית שלי, הסתכלתי עליהן במבט מובך קצת ורומי הסתכלה במבט שואל, אך שנייה אחרי היא עשתה היכרות בנינו, כנראה חשבה שבגלל זה אני מובך.
ירדנו ללמטה מובילים את אלינור למחסן, היא השתעלה מעט בעקבות האבק הרב שהיה פה למטה ואז ניגשנו למחסן, היא הוציאה מתיק הצד שלה ערכת פריצה והתחילה במלאכה לא עברו יותר מחמש דקות והמנעול היה פרוץ.
הסתכלתי עליה קצת בהלם שהיא עשתה את זה כל כך מהר, בין החשיכה שהייתה שם יכלתי לראות אותה קורצת לי, יש לי הרגשה שרומי גם ראתה בעקבות הגלגול עיניים שהיא עשתה לאחר מכן, אבל מה פשר הגלגול עיניים? אין לי מושג, יכול להיות שהיא מקנאה? המחשבה הזו עמדה בראשי אל מיהרתי לסלק אותה, מה פתאום זו רומי, זה לא שיש בנינו משהו.
התחלתי להתקדם לעבר המחסן הפתוח סוף סוף, הוא היה יותר חשוך מהקומה שהוא היה בה הדלקתי את פנסי והתחלתי להסתובב במחסן, ראיתי ארגזים המון ארגזים אך לא היה כתוב עליהם כלום, המשכתי להסתובב ולאט לאט הבנתי שכל תכולת המחסן היא רק ארגזים, ״אולי זה חפצים שלו שהוא פשוט מאחסן פה״ אלינור העלתה השערה, ״המחסן לא היה נעול אם זה חפצים שלו״ מלמלתי לעצמי אל הייתי בטוח שהיא שמעה.
לקחתי את אחד הארגזים מוציא סכין יפנית מכיסי ופותח אותו, הסתכלתי על מה שיש בתוכו בהלם מוחלט, אין מצב בחיים שליאם משתמש בזה, אני יודע עליו הכל אבל בזה הוא לא משתמש ולא השתמש בחיים, אין מצב שליאם משתמש בסמים, הרמתי את מבטי המום לעבר הבנות הן הסתכלו לתוך הקופסא ולמה שיש בתוכה והסתכלו עליי בשוק גם כשהבינו מה יש בתוכה, סמים.
YOU ARE READING
מלאכי האהבה
Actionסיפור אהבה ואקשן על זוג נערים צעירים שחברם הטוב המשותף נחטף, הם משתפים פעולה למרות שהם לא סובלים אחד את השניה, הם מחפשים דרכים להציל את חברם הטוב, בדרך משותפת הם יצילו אותו או שבעצם לא??. מה יקרה שהיחסי שנאה שלהם יהפכו ליחסי אהבה??. מה יקרה שאחד מהם...
