כלואה בתוכי

פרק 4

הבנה ניצתה בעיניים החומות שלו ובתוך רגע התנוחה שלו השתנתה, הידיים שלו שניסו לדחוף אותי לפני שנייה נכרכו סביב המותניים שלי, משכו אותי אליו. ראשו המתוח נשען לאחור והבנתי שככה הוא הצליח להשיג זווית ראייה טובה יותר במראה הקדמית.
"שני גברים בצד השני של המדרכה" לחשתי, ידיי חקרו את גופו. הוא צבט אותי ואני שלחתי לעברו מבט מלוכלך "בשביל מה זה היה?" סיננתי דרך שיניים חשוקות בזמן שניסיתי לא להרוס את ההצגה הקטנה שלנו. "אל תנצלי את המצב".
ניסיתי, באמת שניסיתי אבל לא הצלחתי לעצור את הצחוק שברח ממני, ולמרות המצב המגוחך שהייתי בו עיניי הירקות התמלאו בשעשוע. "אני פשוט לא יכולה לעצור את עצמי" הוא גלגל את עיניו אבל נותר בשקט. נאנחתי המבט שלי נמשך חזרה אל זוג הגברים שעמדו וצפו בנו בעניין, חתיכת סוטים.
"אנחנו צריכים לחשוב על דרך להיפטר מהם או שהם יקבלו הדרן" הוא נדרך תחת המגע שלי וכמעט צחקתי שוב "זה מלחיץ אותך?" "את משחקת עם אש" נשכתי את שפתי בניסיון נואש לא להתפוצץ בצחוק ונצמדתי לגופו, הרגשתי כל שריר קשה מתחת לגופי הרך.
"תמיד אהבתי לקחת סיכונים, מה איתך?"
זה היה הקש ששבר את גבר הגמל.
הוא דחף אותי אחורה, הישבן שלי התנגש בהגה ורעש הצפירה הרועם הבהיל אותי והסתבר שאני לא היחידה כי מבט זריז אל עבר החלון הראה לי ששני הגברים שצפו בנו מהצד עזבו. "ממש כמו חולדות, טיפה רעש והם בורחים" מלמלתי בגועל.
"תרדי ממני" החזרתי את תשומת הלב שלי אל הגבר שמתחתיי ובמקום לעשות כמו שהוא ביקש ממני פשוט נשענתי אחורה, הפעם נמנעת מההגה הקשה, ושילבתי את ידיי. התעלמתי לחלוטין מהפקודה שלו.
"אתה יודע לא יזיק לך להיות טיפה יותר נחמד, אם תמשיך להזעיף פנים ככה אתה עוד תצטרך הרמת פנים לפני גיל 40" הוא הרים גבה אחת בשאלה וחיקה את התנוחה שלי. "איך ידעת שצופים בנו?" משכתי בכתף אחת בחוסר עניין "יש לי חוש שישי לדברים האלה" הוא נאנח והעביר יד בשיערו השחור.
"אני רציני" המילים עמדו על קצה הלשון שלי אבל משהו בהבעת הפנים שלו גרם להן להתפוגג, "לא ידעתי בהתחלה, הקעקוע על היד שלו הסגיר אותו" הוא כיווץ את הגבות שלו בבלבול, ידו הגדולה שפשפה את הלסת שלו במחשבה.
"היו שם עשרות אנשים, איך לכול הרוחות הצלחת לזהות קעקוע על מישהו בין כולם?" הפעם זה היה תורי להיאנח. טיפסתי מעליו והתיישבתי על המושב שלידו, הבטתי דרך החלון. "אלייזה..." "ארינה" קטעתי אותו באמצע, ידיי קמוצות לאגרופים.
לעזאזל אני שונאת את השם הזה!
"ארינה" הוא תיקן את עצמו וחיכה בשקט עד שהרפיתי את ידיי "איך זיהית אותו?" "כשגרים ברחוב שמים לב לדברים הקטנים," במיוחד אם אותו דבר קטן הוא מה שיכול לעזור לי לזהות את האדם שרצח בדם קר את אחד מהלקוחות שלי.
"אתמול אחרי שיצאתי מהתחנה, עקבת אחריי?" הקול שלי הדהד במכונית הקטנה ואחרי רגעים ארוכים של שתיקה קיבלתי את התשובה שלי.
לא, הוא לא.
"אני אספק לך הגנה" צפיתי בהשתקפות שלו בחלון וחייכתי "אל תטרח, אני יודעת להגן על עצמי טוב מאוד".
"הוא ראה אותך איתי, אני לא מאמין שהוא פשוט יניח לך אחרי זה" צחקתי אבל זה היה צליל ריק "אתה חושב שהוא אי פעם תכנן להניח לי?" כל זכר לשעשוע התנדף ממני, נותר רק העייפות.
"הסיבה היחידה שאני עדיין נושמת זה בגלל שהוא רוצה ממני משהו ואני יכולה להבטיח לך שזה לא כסף" הוא לא אהב את התשובה שלי כי מיד לאחר מכן תווי פניו הנאים התעוותו בזעם. "זהו זה אני שם לך הגנה" הוא שלף את הטלפון שלו מהכיס ואני מיהרתי לחטוף את המכשיר השחור ממנו.
"אתה לא תעשה שום דבר!" נהמתי "אם תעשה את זה אתה בעצם חותם על גזר דין מוות עבורי" "וזה שהוא ראה אותך עם שוטר לא עשה את זה כבר?" העובדה שהוא לא ניסה לקחת ממני את הטלפון בכוח עזרה להרגיע מעט את ליבי הדוהר.
"כל מה שהוא ראה זה אותי גוררת אותך למכונית ומתחככת בך, אתה לא תהיה השוטר הראשון ולא האחרון שינצל את המעמד שלו בשביל לקבל טובות הנאה" הוא לא ענה לי אבל ידעתי שזה לקח לו כל שבריר של כוח עצמי לא להתפרץ, ידיו רעדו מהמאמץ.
לקחתי נשימה עמוקה והחלטתי לרחם עליו מעט "אתה בטח יודע שיש שוטרים מושחתים..." "אני לא אידיוט" הוא חתך את דברי "התפקיד לא אוטומטית הופך אותנו לאנשים שומרי חוק, אם הם היו מושחתים לפני המדים הם יישארו מושחתים גם אחרי".
"ועדיין זה מפריע לך" הוא לא ענה לי ונאנחתי, הנחתי בידו את המכשיר. הוא חזר להביט בי בתהייה "אני לא רוצה הגנה משטרתית, אתה חייב להבין כשזה מגיע לגברים אין מישהו יותר טוב בלתמרן אותם ממני. אני היא ההגנה הכי טובה שאפשר לספק לי".
"אני לא חושב שהשיטות שלך דומות לשלנו" גיחכתי "טוב לפחות אני יודעת שהשיטות שלי עובדות, אני לא כל כך בטוחה בנוגע לשלכם".
"את מפחדת" נחנקתי מהרוק של עצמי "ס-סליחה?" "את טובה בלהסתיר את הרגשות שלך, אני לא מצליח לקלוט ממך שום דבר 90 אחוז מהזמן אבל יש לך סימן מסגיר.
הוא היה שם כשאחזתי בך, הוא היה שם כשהסתכלת על הילדה הקטנה והוא הופיע שוב רק לפני כמה רגעים" הוא נשען לעברי ולא יכולתי לעצור את הגוף שלי.
הוא נדרך, נצמד לדלת המתכת שמאחורי אבל לא דחפתי אותו מעליי, גם כשהוא כיסה את כל גופי "והוא נמצא עכשיו" בלעתי רוק, הגוש בגרוני איים לגרום לי להיחנק שוב.
היטיתי את ראשי הצידה עד שיכולתי להביט בעיניו, הוא היה כל כך קרוב שיכולתי לספור כל ריס וריס והריח שלו עשה משהו מגונה לחושיי "באמת? אתה חושב שאני מפחדת ממך?" הוא חזר למקום שלו באותה מהירות בה הוא נצמד אליי.
"אני חושב שאת מפחדת מגברים" והנה תוך שנייה הוא הצליח לגרום לי להחליף מצב רוח ולצחוק. "כמובן שאני מפחדת, הייתי מטומטמת אם לא" הוא הופתע מהתשובה שלי, בהחלט לא מה שהוא ציפה לשמוע.
"רק טיפש ימעיט בערכם של האויבים שלו" "וגברים הם האויבים שלך?" הנהנתי והושטתי יד מאחורי גבי בשביל לפתוח את הדלת. הוא עצר בעדי כשרגל אחת שלי כבר הייתה על המדרכה "לפחות תרשמי את המספר שלי, אם אי פעם תשני את הדעה שלך" הגנבתי לעברו מבט והנהנתי.
הוא הקליד בזריזות את המספר שלו בטלפון שלי והבטתי בשם שהופיע על המסך.
"אלכסנדר אונ'ל" מלמלתי ותפסתי את תשומת הלב שלו "כן?" ניערתי את ראשי ויצאתי מהמכונית "כלום פשוט מתאים לך" לא נתתי לו זמן לענות ועזבתי אותו מאחור.
עם כל צעד שעשיתי הרחק מהטויוטה הכסופה שמאחורי, הרחק מהגבר שישב במכונית והביט בי, החרדה שנאבקתי בה כל כך קשה בימים האחרונים שבה ואיימה להטביע אותי תחת העוצמה שלה.
הייתי שקועה מידי במחשבות ולא שמתי לב לגוף הקטן שעמד באמצע הדרך, זה כמובן עד שנתקלתי בו.
"סליחה" מצמצתי בהפתעה והבטתי באותה ילדה קטנה שרק לפני כמה דקות הסתכלתי עליה מרחוק, עיניה הכחולות נצצו מדמעות והלב שלי נקמץ. חייכתי וכרעתי על ברך אחד בשביל שאהיה בגובה העיניים שלה "זה בסדר מתוקה, זו הייתה אשמתי לא הסתכלתי לאן אני הולכת" היא הנהנה והסתתרה מאחוריי הדובי הקטן. "כיילב!" לא היה לי קשה לזהות את האישה שרצה לעברנו, נעמדתי במהירות וצעדתי לאחור בזמן שהיא נעמדה ליד הבת שלה. "את בסדר?" היא משכה את כיילב אליה, הציבה את גופה המלא כמחסום ביני לבין הילדה הקטנה "אני בסדר" היא מלמלה. "אני מתנצלת, כמו שאמרתי לבת שלך לא הסתכלתי לאן הלכתי, זו אשמתי לחלוטין" האישה המבוגרת הנהנה. פניה היו מושפלות לרצפה וכמעט הייתי בטוחה שיכולתי לראות רמז למכה סביב עינה השמאלית.
זה לא אמור להיות משנה לי אם היא בסדר או לא, אני מעורבת בדרמה שלהם יותר מידי גם כך. אבל עדיין לא יכולתי לשתוק, לעזאזל!.
"את בסדר?".
היא הנהנה במהירות "כן, אנחנו צריכות ללכת" היא סירבה להביט בי ואחזה עם ידה הרועדת את כיילב. האוויר יצא מריאותיי כשהבחנתי בסימן כף היד הגדול שכיסה את זרועה הקטנה. ידעתי טוב מאוד מה גרם לסימן הזה וזעם שהרבה זמן לא חוויתי הציף כל נים בגופי.

העולם הזה לא חס אפילו על ילדים.