כלואה בתוכי

פרק 15

פרק נוסף כי תמיד צריך לפנק לפנק לפנק 😜

קרני השמש שחדרו מבעד לחלון העירו אותי משינה ופקחתי את עיני באיטיות. הדבר הראשון שראיתי היה את אלכסנדר ישן, הייתי קרובה כל כך אליו שיכולתי לספור כל ריס וריס שנח על הלחיים שלו, שיערו המבולגן נפל על פניו הישנות, פיו השופע נפשק וחזהו השרירי עלה וירד עם כל נשימה שלקח. חייכתי, הוא נראה שלו כל כך. התפתיתי להושיט יד וללטף את פניו המחוספסות אבל לפני שהיה לי מספיק זמן להיכנע לפיתוי הוא התעורר והביט בי כשחיוך איטי עשה את דרכו על פניו.

הסמקתי כשהבנתי שהוא תפס אותי נועצת מבטים בפניו הישנות ומיהרתי להתיישב על המיטה. סידרתי את שיערי הפרוע ואת כותונת הלילה המבולגנת והעמדתי פנים שדמותו הישנה לא עוררה בתוכי משהו, רוך שלא חשבתי שאני מסוגלת להרגיש. "י-ישנת על הרצפה" קיללתי את עצמי כשגמגמתי אבל נראה שאותו זה רק שעשע "בוקר טוב גם לך" הסומק שלי רק התחזק ולא הבנתי מה קורה איתי, ממתי אני מסמיקה?.

זו אשמתו, זו המסקנה ההגיונית היחידה שיכולתי לחשוב עליה. חילופי מצבי הרוח של הגבר הזה השפיעו עליי, אני אף פעם לא יודעת מה יצא לו מהפה ובגלל זה כל פעם מחדש אני יוצאת מאיזון. "בוקר טוב, ישנת על הרצפה" תיקנתי את עצמי והוא פיהק בזמן שהתמתח ושפשף את צווארו. "זו אשמתך" "איך זו אשמתי?" החיוך שלו התרחב "בכל פעם שניסיתי לקום את הושטת יד ואחזת בי" להגיד שהתמלאתי תחושת אימה יהיה בלשון המעטה, באמת עשיתי את זה?.

הוא פרץ בצחוק מתגלגל והצליל המתוק היה מספיק בשביל להיעלם את החרדה, "אני צוחק ארינה, פשוט נרדמתי אבל האמנת לזה יותר מידי בקלות" צמצמתי את עיניי לעברו בזעם ושילבתי את ידי "לא אשמתי שהאמנתי לך, מי חשב שליפיוף יש חוש הומור". "אם לא היה לי חוש הומור לא הייתי מצליח לעשות את מה שאני עושה" ידעתי שהוא אמר את זה במטרה לעקוץ אותי חזרה אבל גם הצלחתי לזהות את הכנות שהתחבאה שם וסדק נוסף נוצר בחומה שלי, הדברים שהוא ראה ביום יום חייבים להיות איומים.

לרגע נזכרתי בגבר הקר שפגשתי לפני חודשיים, ועכשיו שהנחתי לעצמי לראות מבעד לפאניקה שחוויתי אז הצלחתי לזהות דברים שפספסתי בפעם הקודמת. כמו למשל העיגולים השחורים מתחת לעיניים, השתיקות הארוכות בזמן שהוא דיבר על מה שקרה במלון, המבט העצוב שלו כשהוא עמד לידי בהלוויה.

התפקיד שלו לקח ממנו הרבה ועדיין הוא בחר להמשיך להיות שוטר.

"למה?" תהיתי והוא התיישב לידי על המיטה "למה מה?" מצמצתי בהפתעה "סליחה?" "שאלת אותי למה ארינה" הסמקתי "דיברתי בקול רם?" הוא הנהן, שקלתי לנער מעליי את השאלה שלו ולא לייחס לה חשיבות אבל הסקרנות תמיד הייתה חלק גדול בי. "תהיתי למה אתה ממשיך לעבוד כשוטר, עם כל הדברים שראית...".

הוא נאנח "תמיד נראה דברים מזוויעים ארינה, אבל יש לנו בחירה: לשבת בצד ולצפות בהם או לעמוד במרכז הזוועה ולנסות למנוע ממנה לקרות שוב." הוא נשען קדימה וחייך "ואני אף פעם לא הייתי טוב בלשבת בשקט" הנהנתי.