חייכתי אל האישה שישבה מולי על מיטת בית החולים הדקה
"את נראית טוב סוזי" היא הרימה גבה בחוסר אמון
"תמיד היית שקרנית טובה" צחקתי והתיישבתי על ידה "דיברתי עם הרופאים הם אמרו שאת יכולה להשתחרר שבוע הבא" חיוך שכבר הרבה זמן לא ראיתי עיטר את פניה
"באמת?" הנהנתי והיא נאנחה בהקלה
"תודה לאל אם עוד פעם אחת אני אאלץ לאכול את העיסה הדוחה הזו שהם קוראים לה אוכל אני אקפוץ מהחלון".
גלגלתי את עיני "תמשיכי להגיד את זה ואני חושבת שהם ישאירו אותך כאן בכוונה" היא צחקה אבל הצחוק שלה דעך.
"מתוקה יש לך עיגולים שחורים מתחת לעיניים, את ישנה בכלל?" היא שאלה ומיהרתי לחייך "זה די צבוע שזה בא ממך את יודעת?" סוזי לא נראתה במצב יותר טוב משלי. אחרי שבועיים בהם היא הייתה מורדמת הרופאים אמרו שזה בטוח להעיר אותה, בהתחלה הייתי מבועתת וסירבתי לעזוב את החדר שלה עד שהיא הצליחה לאגור מספיק כוחות בשביל להעיף אותי מהחדר בעצמה.
היא תאלץ להישאר בהשגחה מתמדת ולעבור ניתוח נוסף בחצי השנה הקרובה בשביל להסיר את קוצב הלב הזמני שלה ולהחדיר לה אחד קבוע אבל חוץ מזה היא אותה סוזי שהכרתי רק טיפה יותר חיוורת. "לא שמעת על הביטוי מה שמותר לזקנים אסור לצעירים?" "את שוחטת משפטים סוזי, אני חושבת שהתכוונת מה שמותר למורה אסור לתלמיד". היא נופפה בידה בביטול "אותו דבר". תווי פניה התרככו בחיבה ובדאגה אמיתית והלב שלי נשבר, אלוהים כמה שהתגעגעתי לאישה הזו, לחברה הכי טובה שלי. אחזתי בידה החיוורת והשפלתי מבט לרצפה "יש לי סיוטים" התוודיתי, היא נאנחה ומשכה אותי לחיבוק.
"אני כל כך מצטערת מתוקה, זו אשמתי" מיהרתי לנתק את החיבוק העז וסטרתי לה קלות על ראשה "מספיק! את רק רצית לעשות את הדבר הנכון" "אני הכנסתי אותו לחיים שלנו ארינה, אם לא הייתי מתמכרת לחרא הזה מלכתחילה כל זה לא היה קורה" הנהנתי "את צודקת ואם ההורים של דרו לא היו חלאות אולי הוא לא היה מתעסק עם סמים, את יודעת בואי נלך יותר אחורה. אם הם היו משתמשים באמצעי מניעה הוא לא היה נולד בכלל" היא צמצמה את עיניה לעברי ודחפה אותי אחורה בעדינות "מצחיקה".
"כבר ניהלנו את השיחה הזו סוזי, מה שקרה לא היה באשמתך בדיוק כמו שזה לא הייתה אשמת ההורים שלו שהוא יצא דפוק. דרו בחר והוא עשה חרא של בחירה אבל זו אחריותו בלבד ואם אני אשמע אותך אומרת שזו אשמתך עוד פעם אחת אני לוקחת חזרה את המפתחות של הדירה!".
היא התכוונה לענות לי ואז שתקה, המוח שלה מעכל את מה שהרגע אמרתי "אילו מפתחות דירה?" חייכתי, שלפתי מהכיס מפתח כסוף ונופפתי אותו מול פניה "לא חשבת שאני אניח לך לגור ברחוב נכון?" דמעות נקוו בעיניה והנחתי את המפתח בידה. "פעם את נתת לי קורת גג, אני חושבת שזה רק יהיה הוגן שאחזיר לך טובה".
YOU ARE READING
כלואה בתוכי
Actionלפני אחד עשרה שנה אלייזה רוז מתה ובמקומה נולדה ארינה. ללא שם וללא עבר ארינה מתחילה חיים חדשים, חיים בהם הרחוב הוא ביתה וגופה הוא רק כלי הישרדות. והיא שרדה, במשך כמעט אחד עשרה שנה ארינה למדה איך להבריח את השדים שלה אבל העבר תמיד חוזר וכשהאדמה מתחת ל...
