secret of love (boyxboy) *גמור*

פרק 20 - תתחנן

רציתי לבכות באותו הרגע אבל מעצבים רציתי לבעוט לא משנה במה הרגשתי עצבני ומיואש באותו הזמן,למה הוא משפיע עליי כך..?
______________________________________
"סטיב מה קורה איתך ועם אוסטין?" שאלה הנערה כשחזרתי אל הספסל, שם הוא ישב על ידה שוב.
אוסטין אה? ככה קוראים לו, חייכתי לעצמי.
"סטיב אתה פה?" היא שאלה שוב.
"שירלי נכון?" עניתי ושאלתי באותו הזמן.
"כן.. מה נסגר איתך סטיב?" שאלה שירלי. הוא הסתכל עליי בהלם, שאני יודע איך קוראים לה נהנתי מהמבט המופתע שלו.
שמעתי את המורה קוראת לשמה כמה פעמים בכיתה היה קל לזכור.
"איתן, קלרה מה איתכם?" שאלה שירלי.
"שירלי את לא נותנת להשחיל מילה איך נדבר איתו?" שירלי חייכה לעצמה מכה בכתפו של איתן אני מניח, שישב לידי.
"איתן!" היא אמרה מובכת.
"אחי, איך אתה מרגיש? הכל בסדר? ישנת? אכלת? אתה לא פצוע נכון?"
"הכל בסדר, אני בסדר" אמרתי מחייך, עצם העובדה שלסטיב יש חברים כאלה טובים הכוונה לי..
"אהממ.." אמרה קלרה.
"אני יכולה לחבק אותך?" היא שאלה.
"כן" אמרתי מחייך אליה קם ממקומי בספסל והיא עושה אותו הדבר.
פרסתי את ידי לרווחה חיבקתי אותה בעדינות היא מרגישה כל כך שברירית ועדינה.
ליטפתי את גבה כצעד ניחום ונשקתי לקודקוד ראשה.
העפתי מבט לאוסטין המבט השבור הוחלף במבט כועס או אולי מקנא הוא מקנא לי?
____________________________________
אף אחד חוץ מאוסטין המורה ומשפחתי לא יודע שאיבדתי את הזיכרון אולי עדיף שזה ישאר כך..
"אמא את יודעת אם הטלפון שלי החזיק מעמד?" שאלתי מלא תקווה.
"לא, מתוק אבל אפשר לשחזר אותו למחשב אם אתה רוצה בכך?"
"כן בטח!" אמרתי כשהאור שוב חזר לפניי אולי אצליח לגלות על עצמי משהו סוף סוף.
"הינה, השוטרים שמו אותו בשקית הרמטית משום שהוא היה חלק מזירת האירוע" אמרה אוסנת.
"תודה" אמרתי מחבק אותה תופס אותה בהפתעה והיא חיבקה אותי חזרה.
הטלפון מחוץ לגמרי אני מקווה שאצליח להוציא ממנו משהו..
כרטיס הזיכרון איכשהו החזיק מעמד, התרגשתי וחיברתי אותו למחשב הנייד שלי מהר.
אינסטגרם? נכנסתי אל האפלקציה.
"לא אין פה כלום, חוץ מכמה פוסטים וחילופי תמונות עם חברי לספסל"
אמרתי לעצמי.
"אוקיי.. וואטספ" עברתי להבא.
*קבוצת חופרים י'א 2* אוקיי הלאה.
*הספסל האגדי* הלאה..
*אוסטין הדושבאג* אוקיי הלא.. רגע מה?
נכנסתי מהר אל הצ'אט.
אוסטין: "גמד אפגוש אותך על יד הלוקרים בהפסקה❤😉"
סטיב: "אמרתי לך להפסיק ליקרוא לי גמד😑"
אוסטין: "אתה עדיין אוהב אותי.. לא משנה איך אקרא לך😎"
סטיב: "לא.. אתה חי בסרט!"
אוסטין: "כן כן סרט שבו אני ואתה התפקידים הראשיים ואתה המאהבת שלי😏"
סטיב: "אין בעיה תמשיך לחכות ליד הלוקרים אולי "המאהבת" שלך תגיע"
אוסטין: "טוב טוב אני מצטער😢"
סטיב: "מה עם כל האימוג'ים האלה עכשיו?
טוב אני אבוא😋"
אוסטין: "המורה מולך תיזהר.."
____________________________________
חיוך חסר שניים התפרס על פניי, דמעות התחילו לזרום מעיני אוסטין ואני? היינו יחד? למה הוא מתעלם ממני אם כך?
המשכתי לקרוא..
___________________________________
אוסטין: "סטיבי בבקשה, תבין אותי אני לא יכול לעשות את זה.."
סטיב: "אני גם לא יכול לעשות את זה יותר"
אוסטין: "סטיב?"
אוסטין: "בבקשה תענה לי.."
3 שיחות שלא נענו *אוסטין הדושבאג*
לאחר שבוע
אוסטין: "אני יכול לדבר איתך?"
סטיב: "אוקיי"
אוסטין: "בפארק מתחת לבית שלי"
וזהו.. אין יותר הודעות, רגע השעה והיום בהם שלחנו את ההודעות האחרונות.. זה היום של התאונה, זה אומר שהייתי בדרך אליו כשהתאונה קרתה? הדמעות המשיכו לרדת והחיוך התאדה.
_____________________________________
*יום לאחר מכן*
בבית הספר ניסיתי לתפוס אותו לדבר איתו לא משנה איך העיקר איכשהו אבל הוא התעלם ממיני התחמק..
אם שירלי היא החברה שלו זה אומר שהיא הייתה חברה שלו גם אז.. תחושה שלא אהבתי עברה בגופי יכול להיות שאני מקנא?
___________________________________
"סטיב.." שמעתי קול חלש מאחורי.
"כן.." הסתובבתי אליה.
"את הנערה מבית החולים, נכון?" שאלתי מחייך אליה קלות.
"נכון.." היא אמרה משחקת באצבעותיה.
"אני יכולה לדבר איתך?"
"בטח" עניתי מחייך שוב.
נכנסו אל מסדרון בית הספר שהיה יחסית ריק משום שכל התלמידים בילו את הפסקתם תחת אור השמש.
"היי אני עמית" היא אמרה מושיטה את ידה כלפיי על מנת שאלחץ אותה.
"היי עמית אני סטיב" אמרתי מניח את ידי בידה.
"אני יודעת.." היא אמרה מחייכת לעצמה היא כזו חמודה.
"אני אהמ.." היא אמרה.
הסתכלתי עליה במבט שואל.
עני נפתחו בהתפעלות כשהרגשתי את שפתייה הרכות על שלי גם אם זה היה לשנייה, אוסטין עבר במסדרון בדיוק באותה השנייה.
חיבקתי את עמית אליי חזק.
"הו" היא אמרה מתכרבלת בין ידי.
ולמה עשיתי זאת אתם שואלים?
אני הולך לגרום לו לרצות אותי כל כך גם אם זה אומר שאצטרך לצערי לשחק בעמית..
כל מה שהוא ירצה זה אותי תחתיו גונח את שמו.
_____________________________________
"וואו סטיב" אמרה עמית, משתחחרת מהחיבוק.
"עמית צאי איתי" אמרתי לה חד משמעית.
"אני אשמח" אמרה עמית מסמיקה.
____________________________________
אני ועמית הפכנו לזוג רשימית והמבטים שאני מקבל מאוסטין הורגים אותי זה כל כך עושה לי את זה לראות אותו מקנא וכועס אבל הוא לא יכול לעשות עם זה כלום כי הוא פחדן!
____________________________________
התחלתי לבלות איתה יותר ושוכח מחבריו של סטיב, הכוונה לשלי.
"סטיב?"
"כן עמיתי" אמרתי מלטף לראשה כשהיא שכובה על ברכי ואני יושב על ספסל בית הספר.
"אני רוצה שתכיר את אחי, בעצם הוא רוצה להכיר את הבחור איתו אני מסתובבת רוב הזמן" אמרה עמית משחקת עם האצבעות שלה בבישנות.
"בטח, מתי את רוצה שאבוא?" אמרתי מרגיש רע עם עצמי זה הולך רחוק מדי.
"מה עם היום אחרי בית הספר?"
היום?!
"אוקיי" אמרתי והיא יתשרה לישיבה מביטה בי בהערצה.
"סגור" היא אמרה הולכת לכיתתה.
____________________________________
"גמד?" הכוונה אליי? אה זה אוסטין חייכתי חצי חיוך מסתובב אליו.
"כן?" אמרתי משלב ידיים מסתכל עליו בהתנשאות.
"מה איתך ועם עמית?"
"מה זאת אומרת למה זה עניינך?" אמרתי קם מהספסל מתקרב אליו עם כל מילה מתגרה בו.
הוא בלע את הרוק שלו עקב מעשיי.
נהנתי לראות אותו לחוץ תחת המבטים שלי.
"זה לא אתה צודק" הוא אמר מוריד את מבטו מטה.
"אוסטין" אמרתי מרים את המבט שלו אליי.
שוב המבט השבור הזה רציתי לבכות כשראיתי אותו כך..
חיבקתי אותו במהירות.
הוא קפא במקומו.
"אני מצטער סטיב אני לא יכול לעשות את זה יותר.." שוב זה, נשבר לי הלב המשפט הזה שובר אותי.
עליתי על קצות אצבעותי מקרב את פנינו לאט לאט עד שהנשימה שלי הייתה מורגשת על שפתיו ואפינו מחוברים הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו הוא החזיק במותניים שלי שהתאימו בשלמות לאחיזתו.
"אה.. אוסטין.." נשכתי את שפתי העבות מוציא גניחה קטנה מפי נושף על השפתיים הוורדות שלו מרגיש איך שהוא כבר מתקשה.
"היית מת" לחשתי לו וחייכתי משאיר אותו שם שיסבול עם עצמו שיעשה ביד או משהו, ההשפעה שלי עליו יותר חזקה ממה שחשבתי ובראשי התגלגלו להם הגלגלים לצעד הבא שלי.. אוסטין אתה תתחנן אליי אני מבטיח!