"אתה רואה, אבא?" ג'ין שאל, מחזיק בידיו דף נייר. "זה ציור שציירתי היום בכיתה."
"אהה, זה מהמם" נאמג'ון אמר, עניים מרוכזות על הכביש כשהוא בא לקחת את ג'ין מהבית ספר.
"זאת תמונה של המשפחה שלנו!" ג'ין אמר. מצביע על כל אחת מדמויות מקל הוורודות שעל הנייר. "זה אני. אני הכי גדול כי אני הכי חשוב. ואז יש את יונגי. הוא בצד בגלל שהוא ישן. האחד עם הנצנצים זה הובי, ושלושת התינוקות הם ג'ימין טאה וג'אנגקוק. האחת עם השמלה זאת אימא. זה לא יפה אבא?"
"אהה הה"
"אבא אתה לא מסתכל!" ג'ין התבכיין, הוא התחיל לבעוט בלי מטרה ובטעות פתח את תא הכפפות .
"תפסיק לבעוט!" נאמג'ון אמר תוך כדי שהוא סוגר את תא הכפפות ומוודא שהדלתות נעולות.
"אני מסתכל טוב?" הוא אמר, מסתכל בדף הנייר, שהיה מלא בקשקושים ורודים.
"חכה, איפה אני בתמונה שלך?" הוא שאל, מחזיר את העניים לכביש.
"אבא לא בתמונה שלי."
"למה לא?!" נאמג'ון צעק לפני שעצר. "תישאר פה." הוא אמר, חנה את האוטו בחנייה ורץ לגן של יונגי והובי. חוזר אם הובי כרוך מסביב לרגל שלו ויונגי ישן בידיים שלו, כרוך מסביב לחזה שלו כמו קוף. הוא שם אותם באוטו חגר אותם והתחיל לנסוע חזרה הביתה. "למה אני לא בתמונה?" הוא חזר ושאל את ג'ין.
"לא יודע. פשוט לא רציתי לצייר את אבא."
"תצייר אותי!"
"לא רוצה"
"תעשה את זה!"
"לאא"
"אתה תוציא את הצבע פנדה הוורוד שלך עכשיו ותוסיף אותי בתמונה שלך אדוני הצעיר או שאני עוצר את האוטו הזה!"
ג'ין ניפח את הלחיים שלו וכיווץ את הגבות, הוא ניראה כמו צ'יפמנק כועס לפני שהוא הוציא את צבע הפנדה מהתיק. הוא קשקש כמה דברים על הנייר לפני שהניח את הצבע. "הנה. אתה בתמונה."
"יופי" נאמג'ון חייך. "מי אני?" הוא שאל, מסתכל על ג'ין, שהחזיק את דף הנייר ביד.
"אתה זה" ג'ין אמר, עדין עושה פרצוף תוך כדי שהוא מצביעה על נקודה בציור.
"למה אני רק עיגול כשלכל השאר יש ידיים ורגליים וגוף?"
"בגלל שאתה לא איש, אתה ביצה!" ג'ין השיב.
"מה?!!"
"זה מה שאימא אומרת. היא אומרת שהראש שלך נראה כמו ביצה. אז ציירתי אותך כמו ביצה." ג'ין הסתכל לעבר נאמג'ון, עניים פתוחות לרווחה והשפה התחתונה בחוץ. "אתה לא אוהב את הציור שלי, אבא?"
"ברור שלא! למה אני ביצה?! אני לא רוצה להיות ביצה!" נאמג'ון צעק, לוחץ חזק הברקסים לפני תמרור עצור.
ברגע הזה בדיוק ג'ין התחיל לבכות. הבכי שלו מילא את האוטו, הדמעות נופלות על הציור ומרטיבות אותו.
"ה-היי, אל- אל תיבכה, בסדר?" נאמג'ון אמר מהר, מעביר את המבט מהר בין הדרך לג'ין. אחרי שנייה הוא הפעיל את אורות ההזהרה וחנה את האוטו כדי להתמקד בבנו הבכור.
"תראה, מתוק. אתה הורס את התמונה שלך." הוא הציל את התמונה במהירות, מחזיק את זה בעדינות ומראה את זה לג'ין. "אני אוהב את זה, אוקיי? אתה רואה? זה ניראה בדיוק כמוני!"
ג'ין הסתכל למעלה והוריד את הידיים שלו, שהיו קמוצות לאגרופים ליד העניים שלו, לברכיים. "ב-באמת? אבא אוהב את זה?"
נאמג'ון הניד בראשו בהתלהבות. "אני מת על זה! אני יתלה את זה על המקרר, טוב?" הוא התכווץ במקום כשהוא שמע משהו צופר מאחוריו.
"יש לך זכות קדימה!" מישהו צעק
נאמג'ון פתח את החלון, הוציא את הראש החוצה וצעק "ואני אקח אותה מתי שיתחשק!"
"אבא, למי אתה מדבר?" ג'ין שאל, הדמעות והבכי כבר שכוחות ממזמן.
"אממ, רק חבר של אבא." נאמג'ון המציא והחזיר את הראש לתוך האוטו.
"תגיד להם שהציור שלי יפה!!" ג'ין אמר, קופץ בכיסא שלו למעלה ולמטה.
"אני... אהה...אוקיי." נאמג'ון אמר, מתכווץ במקומו שוב לפני שהוציא את הראש מהחלון וצעק. "ואני אוהב את הציור של ג'ין!" אחרי זה הוא סגר את החלון, כיבה את אורות ההזהרה והתחיל לנסוע מהר.
ג'ין צחק והחזיר את הציור למעלה כדי שיוכל להתרכז בו. ואז הוא התחיל להסתכל למטה עם פרצוף מודאג.
"אבא?"
"מה קרה, מתוק?"
"אני לא מוצא את הצבע הוורוד שלי...."
אוו שיט. "אבא יעזור לך לחפש כשנגיע הביתה, אוקיי?"
"אבא?"
"מה, ג'ין?"
"מצאתי את הצבע שלי."
"זה ניפלא, מתוק"
"אבא?"
".......כן, ג'ין?
"יונגי אוכל את הצבע הוורוד שלי."
"שיט"
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
!!!חזרתי
טוב אז זה נכון שלא העליתי כלום בספר הזה בערך שנה אבל תבינו, יא זאת כיתה קשוחה, יש לי מלאמלא זמן עכשיו שאני כל היום תקועה בבית את אני חושבת שאני יתחיל להעולת יותר, תצפהו לכול יומים שלושה, כל יום, או כל שבוע, כי אני לא כלכך טובה בלקבוע לעצמי זמנים
!!!בכל מקרה אני מקווה שנהניתם
YOU ARE READING
אב חד הורי
Fanfictionנאמג'ון הרים את טאהיונג, שהתחיל -"אממ, בייב? אני חושב שהוא נוהם עליי. זה אמור ליקרות? הוא אמור לעשות את זה? שברתי אותו או משהו? בבקשה תתקני אותו! זאת הייתה טעות אני מבטיח!" ***** נאמג'ון, אב לשישה מנסה הכי טוב שהוא יכול..... למרות שהילדים לא עושים...
