להיות חצויי ,זה לא קל.

היום הראשון במחנה החצויים(נק' מבט: קלייר)

עמדתי בנחישות מול 'אנשובי.' היו לו שלושה ראשים, שליקקו שפתיים כשראו אותי. הסתכלתי על האגם הקטן המזוייף, וחשבתי מה לעשות. גל? להקפיא את המפלצת? סערה? חשבתי יותר מידי כנראה, כי היצור הצליח להפיל אותי ואמילי צעקה בבהלה שוב לפחות עד שאמא שלה סתמה לה את הפה, מבוהלת בעצמה. התנשמתי מכובד משקלו של היצור והתעקשתי במחשבה. דמיינתי שהוא קפוא, קפוא עד לשד עצמותיו. המים לידינו התחילו לגעוש והיצור שאג ועזב אותי. בכיתי בהקלה ואמילי רצה אליי. 'תישארי שם,' רציתי להגיד אבל בקושי הצלחתי לשבת. אמילי הסתכלה עליי מבועתת ואז על היצור. "למה אמא לא רואה אותו?" לחשה. שמתי לב שהיא רועדת וזה גרם לי להצליח לעבור לישיבה. אני לא אתן למישהו לפגוע בחברה הכי טובה שלי. בלעתי רוק. "היא בת תמותה. יש עירפול שהוא סוג של ערפל קסום שמסתיר מבני התמותה את מה שהם לא אמורים לראות- מפלצות, למשל." אמרתי ועצמתי עיניים בעייפות. אמילי תפסה אותי כשקרסתי לשכיבה. המים עדיין געשו והיצור שאג כמו מזכיר לנו שהוא עדיין כאן. אין ספק שבילבלנו אותו. חייכתי קצת ואמא של אמילי הרימה אותי לאוטו וחגרה אותי כמו ילדה קטנה. "תודה, מליסה" אמרתי לאמא שלה והיא חייכה אליי וסגרה את הדלת של האוטו. הגג התיישר ואמילי נכנסה לשבת בצד ימין מאחורה וחגרה. חזרנו לנסוע בשתיקה ואני דמיינתי את המים נרגעים באגם המזוייף. מיד אחרי זה נרדמתי שוב לחלום ההוא שחלמתי כבר השבוע: הגעתי למדורה של המחנה, אני ואמילי עמדנו נבוכות מול כל שאר החצויים. הכירו בנו, וג'ק לקח אותי לסיור. לא ידעתי איפה אמילי, ואז התחילו הצעקות.

התעוררתי בבהלה במכונית ואמילי הסתכלה עליי. מסתבר שכבר כמעט הגענו ויבבתי. האם הכל יקרה בדיוק כמו בחלום? אמילי נשכה שפתיים. מוזר, אבל היא נראתה מודאגת כאילו חלמה או ראתה את החלום שאני חלמתי. בהיתי בה בחוסר הבנה. והיא משכה בכתפיה והסתכלה בחלון. עצמתי עיניים שוב אבל מליסה עצרה את האוטו פעם אחרונה. ירדנו ממנו ונפרדנו ממנה בחיבוקים. "ביי גדולות שלי," בכתה מליסה ואמילי עשתה פרצוף וחיבקה אותה. "ביי אמא" אמרה ומליסה הנהנה ומחתה את הדמעות ואז נכנסה שוב לאוטו. היא נופפה לנו כל הזמן שהיא יכלה עד שלא ראינו אותה כבר. אמילי בהתה בנקודה האחרונה שראינו אותה ואז נשמתי עמוק. "בואי," אמרתי באומץ וסחבנו את המזוודות למחנה. חצויי קיבל אותנו בחיוך רחב. היו לו עיניים אפורות כמו של אמילי, שיער כמו שלה, אבל עד כאן הדמיון. הוא נראה כאילו נלחם בכמה מלחמות טובות, והייתה לו חרב וחולצה כתומה עם הכיתוב 'מחנה החצויים' באותיות עבות ופגסוס מצוייר מתחת לכיתוב. בהינו בו. "היי. אני מלקולם. חצויות חדשות? בואו לכירון." אמר וסימן לנו לבוא אחריו. אני ואמילי החלפנו מבטים חוששים והלכנו איתו לבניין האדום. "אתן לא מופתעות מהשם כירון..." מלקולם ציין בדרך וחייכתי לעצמי וצחקקתי. אמילי שתקה. מלקולם הסתכל עליי. "אנחנו מומחיות במיתולוגיה, "אמרתי ומלקולם מצמץ. "וגם אבא שלי סיפר לי הכל." הוספתי. הוא הנהן וקימט את המצח. "כלומר אמא שלך היא אלה?" שאל בזהירות, כאילו עדיין חושב שהוא מפתיע אותנו. הנהנתי ואמילי משכה בכתפיה שוב. מלקולם הסתכל עליה בעניין. "בסדר. בואו, כירון פתוח לעסקים." אמר וצחק. הוא הצביע לדלת פתוחה והלכנו איתו לשם. "כירון?" מלקולם שאל את הקנטאור שדיבר עם נער עם עור כהה, שיער בצבע שחור כמו הלילה וחרב שחורה. נרתעתי לאחור אוטומטית. הוא נראה כמו גותי. הנער הסתכל עלינו ביחד עם כירון, שהנהן למלקולם. "תודה, מלקולם. אתה יכול לחזור לביתן אתנה." אמר ומלקולם הנהן ואחרי הסתכלות אחרונה עלינו הלך בריצה. 'אז מלקולם בן אתנה,' חשבתי בזמן שהתיישבתי מול כירון וליד הנער במבוכה. אמילי ישבה מהצד השני של הנער, שנראה בן 13- 14. הנער חייך אליי. "שלום," אמר. "אני מרקו, ואתן?" הוסיף.

שתקתי בביישנות וכירון חייך. "זה מרקו בן האדס. בדיוק דיברנו על ה....בעיות שכאן כשבאתן. אני אשמח אם תספרו לנו קצת על עצמכן, באתן לכאן בתקופה קצת מוזרה לחצויים חדשים" אמר. המשכתי לשתוק. עדיין הייתי מותשת מזימון הסערה באגם המזוייף ובקושי הצלחתי להישאר ערה, אבל המילים שלו חלחלו אליי. מה זאת אומרת תקופה מוזרה לחצויים חדשים? אמילי כחכחה בגרון וסיפרה להם את הסיפור. כירון הנהן בעניין ומרקו הקשיב לכל מילה שלה. "מעניין." אמר בסוף מרקו והסתכלתי עליו. "מה מעניין?" הצלחתי לשאול והוא הסתכל עליי. "כנראה שיש לכן ריח חזק." הסביר ונלחצתי. "אמרו לי. מי גר איתכן בבית?" שאל כירון. "אבא," מלמלתי. "אמא" אמרה אמילי והרימה גבה. מרקו חייך. "את בת פוסידון כנראה קלייר, ואמילי...." הוא השתתק. כירון צחק. "כן. קח אותן לביתן הרמס מרקו, עד הערב לפחות" אמר הקנטאור ומרקו הנהן וגרר אותנו לביתן הרמס.