להיות חצויי ,זה לא קל.

זה לא אמיתי (נק' מבט: אמילי)

הלכנו והלכנו במשך הרבה זמן. הרגליים שלי כבר התחילו להיות עייפות והתחלתי לעודד את עצמי. 'אלה רק הרגליים שעייפות,' הזיתי מרוב עייפות. 'זאת לא את, אמילי. אלה רק הרגליים. את עצמך לא עייפה' עצמתי עיניים בלי לשים לב ונתקלתי בקלייר, שתפסה אותי לפני שנפלתי בצעקה שהייתה שלי. "היי, תיזהרי" אמרה. צחקתי במבוכה וחזרתי ללכת לצערי. "הגענו," מרקו אמר כעבור 10 דקות לשמחת כולם. הלכנו שעה כמעט בלי הפסקות ועמדנו בשביל שאני מניחה שהוא יפה, אבל כל הסביבה הייתה שחורה אז כמעט לא שמתי לב אליו. הרמנו מבט המום ומפוחד כולנו לארמון, שעמד ישר מולינו וכמו קרא תיגר. 'נראה אותכם מעיזים להיכנס אליי,' דמיינתי אותו אומר ברשעות ואז צוחק. טלטלתי את הראש. די להזות. מרקו הסתכל עלינו בלחץ ועיניו השחורות הטובות הזהירו אותנו לתת לו לנהל את העניינים, נשם עמוק ודפק בדלת ואז מיהר ללכת אחורה ליד נחשול. כנראה הוא חשב שהיא תגן עליו אם מישהו או משהו יקפוץ עליו. ואז שוב טלטלתי את הראש. הוא באמת חשב את זה, ומרוב שהרגליים שלי כאבו לא שמתי לב. תהיתי בפאניקה קלה מתי אשתגע לגמרי. התחלתי להעדיף להיות חנונית על. "כן?" שמענו קול קר פותח את הדלת ונביחת כלב מרוחקת- קרברוס. מרקו הלך קדימה שוב, רועד כולו. 'מסכן', חשבתי. שמחתי שיצאתי בת אתנה ומבורכת הקטה. האיש שהיה לפנינו היה שחור כולו ולבש ברדס. השיער שלו היה שחור כמו של מרקו והייתה לו חרב כמו שלו, רק גדולה פי שתיים ועם שני להבים. התאפקתי מללכת אחורה ולצרוח ובמקום זה נצמדתי ברעד לקלייר. בין פאדיחות נוספות למוות, העדפתי את בת קימפוליאה. חשבתי על מה שעשינו במנוחה לפני שהתחלנו ללכת ומיהרתי להסתכל ימינה, אדומה כולי. עדיין לא האמנתי שאני וקלייר החזקנו ידיים ככה. ושמעתי איך היא חושבת עליי בהערצה אחרי שהבסתי את כריסאור בקסם. זה כמעט היה טוב מכדי להיות אמיתי.

אולי בגלל זה גם נצמדתי אליה- הקרבה הפכה להיות מביכה הרבה פחות. היא אפילו חייכה אליי חיוך קטן כשהסתכלתי עליהם שוב, ונראה לי שבפעם הראשונה לא ניסיתי להאט את הלב שלי. או ניסיתי פחות. החזרתי לה חיוך. מרקו בינתיים כחכח בגרון והסביר להאדס מי אנחנו. הדיס פאטר נראה מהורהר בסוף להפתעתי. "טוב, אני מניח שאתם יכולים להישאר כאן בינתיים. אקרא למישהו שיקצה לכם חדר." הוא אמר. מרקו הנהן בלחץ ומתח והסתכל עלינו בבקשת עזרה. "תודה," מיהרתי להגיד ולשמחתי הקול שלי כמעט לא רעד. האדס הנהן וסימן לנו להיכנס. 'הוא נחמד כל כך,' חשבתי בזמן שהלכתי, עדיין צמודה לקלייר. 'למה אומרים שהוא רשע תמיד?' זומבי סגר את הדלת אחרי שכולנו נכנסנו ושוב נצמדתי לקלייר, שהפעם גם נראתה מפוחדת וחיוורת. "זה הוא רויי, אחד האנשים שלי- רויי, אתה יכול להביא אותם לחדר שלהם? מרקו כאן הוא הבן שלי ואלה הם חבריו. הם מהמחנה של כירון ויש להם זכות להיות כאן" האדס שאל. רויי הזומבי הנהן, הצדיע והלך אחרי שסימן לנו לבוא איתו. החלפתי מבטים מודאגים עם קלייר, אבל מרקו ונחשול כבר התחילו ללכת אז הלכנו אחריהם. "ואוו," קלייר פלטה כשנכנסנו. היו שם 2 מיטות קומותיים בצבע עץ כהה מאוד ומיטות לבנות, וזה נראה כמעט כמו אכסנייה קטנה. אלמלא ידעתי מה יש מחוץ לארמון ואלמלא האל והזומבי, הייתי מסוגלת אפילו להינות. "תודה," מרקו מלמל לרוי בזמן שהסתכלנו בפליאה. רויי הצדיע גם לו ביראת כבוד, הוסיף השתחוות למרקו, (שהסמיק) ומיהר לצאת ולסגור את הדלת. מרקו חייך אלינו במבוכה והתיישב על מיטת קומותיים אחת- השמאלית. "מה אנחנו עושים פה?" נחשול שאלה לבסוף כעבור חצי דקה של שקט מתוחה. מרקו בלע רוק ושפשף את ראשו. "עומדים לדבר עם אבא שלי," אמר.

"על מה?" קלייר שאלה. הנהנתי בהסכמה. מרקו חייך חיוך מתוח. "על המצב במחנה- שיסדר אותו. אני מצטער על רויי, זה סוג המשרתים שיש כאן" הוא צחק צחוק לחוץ, אבל אף אחת לא צחקה איתו אז מהר מאוד הוא הפסיק. "זומבי," מלמלתי בעייפות. מראה המיטות והאור הלבן והנעים של החדר מהמנורה רק עייף אותי יותר, מה שלא שיערתי שאפשרי. מרקו הנהן ונשען על הכרית. נחשול התחילה ללכת למיטה מעליו וטיפסה בסולם. "כן. טוב, זה אל המתים, למה ציפיתם?" אמר. קלייר חייכה בהיסוס. "ומה נעשה בינתיים?" שאלה. "נישן," התחננתי והלכתי למיטה שהייתה בצד ימין, ליד הדלת. מאחוריה היה חלון. בכל מקום אחר הייתי שמחה לחלון ולאוויר צח, אבל לא במקום חשוך כזה. הרגליים שלי הודו לי כשנשכבתי והתכסיתי במיטה. קלייר טיפסה למיטה מעליי. נזכרתי באיך היינו ביחד מקודם, והגוף שלי התקרר והיה חם בו זמנית. זה היה מוזר. שמחתי שאף אחד לא רואה את זה והתכסיתי בשמיכת פוך לבנה. "ומחר נשוחח על מה נדבר עם אבא שלי," מרקו אמר בקול ישנוני אבל פוקד. "יש כאן זמן בכלל?" נחשול שאלה מהמיטה שלה. פיהקתי כי זה הזכיר לי את העבודת חזרה במתמטיקה שעשיתי לקראת התיכון. משולשים טריגונומטים רקדו לי בהתגרות מול העיניים עכשיו.החמצתי פנים. "תכוונו שעונים אישיים ל9 בבוקר. לילה טוב," בן האדס פיהק גם ונרדם. נחשול צמצמה עיניים ואז גם הלכה לישון. לאט לאט נרדמנו כולנו אחרי שנחשול כיבתה את האור ונעלה את הדלת.