להיות חצויי ,זה לא קל.

ההיה, או חלמתי חלום? (נק' מבט: אמילי)

הלכתי לביתן אתנה מלאה חששות. מלקולם אמר לי שהמדריכה האמיתית אנבת' (איזה שם מוזר) נסעה למחנה יופיטר של הרומאים, לכן הוא המדריך הזמני עכשיו אבל הוא ממש כמו אנבת', העונשים והחוקים פועלים כאילו שהיא כאן. חוץ מזה, יש לו תקופה של ניסיון מהזמן שהיא הייתה במסע שלה בשבעה, אז חובה להקשיב למה שהוא אומר. הנהנתי והוא עלה למיטה אחרי שכולם עלו ואז כיבה את האור. נשכבתי במיטה החדשה שלי שהייתה ליד הקיר. מעליי ישן מישהו בשקט והתעלמתי ממנו והוא ממני. 'אולי אמא צודקת?' חשבתי בעצב. כבר התגעגעתי והבטן כאבה לי מרוב געגועים. התאפקתי מלפלוט יבבה והסמקתי מבושה. 'ברצינות, אמילי' נזפתי בעצמי. 'את כבר לא תינוקת.' ואז קפאתי כי הקול שנזף בי בכלל לא נשמע כמו הקול שלי. קפאתי לרגע, ואז גיחכתי לעצמי. 'להרגע.' המשיך הקול והפעם כבר התנשמתי. זה היה קול של אישה מבוגרת ועוצמתית. אבל מי זאת? ולמה הוא נשמע לי כל כך מוכר, כאילו כבר שמעתי אותו בעבר? עברתי לישיבה והרגשתי רוח נעימה אפילו שהדלת של הביתן הייתה סגורה ונעולה נגד ילדי הרמס ומרקורי. צמצמתי עיניים כשחשבתי שראיתי דמות לבנה הולכת ליד הדלת וכיסיתי את עצמי טוב טוב בשמיכה. רעדתי. הדמות הסתכלה עליי במבט רציני להחריד. 'תחייכי קצת!' חשבתי לעצמי ואז היא חייכה כאילו ששמעה אותי וגיחכה. 'אמילי.' אמרה בקול רם שהדהד בכל החדר. הסתכלתי בחרדה על האחרים, אבל לתדהמתי הם המשיכו לישון שנת ישרים- אפילו מלקולם. הסתכלתי המומה על האישה. היא נשאה כידון ביד, ומגן מבריק שהרגשתי שהוא רב עוצמה. המגן שלח אליי אור מסנוור כל כך פתאום, שהסטתי ממנו את המבט. הרגשתי שהאישה מהנהנת. טוב מאוד. רצוי לא להסתכל על המגן הזה יתר על המידה. מדוזה חקוקה עליו- אומנם רק חקוקה, אבל אין דבר כזה בטיחות יתר אף פעם. היא צחקקה לעצמה והלב שלי דפק. 'איך האחרים לא מתעוררים?' חשבתי לעצמי והאישה סובבה את הכידון בידה. "את מדברת איתי במחשבות של שתינו. את קוראת מחשבות, וזה נקרא 'שידור מחשבות'. תלמדי לשלוט בזה בקרוב. הבטיחה ואני קפאתי שוב. אני מה? שידור מה?

מסע לפנייך, המשיכה האישה הלא מזוהה לדבר. שתקתי. הייתי מבולבלת כולי. 'מי את?' חשבתי. היא שתקה לרגע כחושבת- שמעתי אותה חושבת, או אולי יותר ראיתי תמונות בראשי שצצו משום מקום, כמו סרט: ראיתי אותה, רק שהיא נראתה יותר צעירה- אם כי הייתה לה אותה עוצמה גם אם פחות מהיום. קול אמר לי בראשי: 'היא אלת ה, האמנות והצדק. כמו כן היא אחראית על ועל ה. הרומאים קוראים לה . מתוארת לרוב כנושאת כידון, מגן עם תבליט פניה של מדוזה אשר קיבלה מפרסאוס המקורי לאות תודה על שעזרה לו במשימתו. מיוצגת על ידי , ואת זה אפשר לראות היטב במקדש הפרתנון. היא מעולם לא הייתה ילדה, ובקעה מראשו של זאוס, בוגרת, כשהיא חמושה בנשק. ה באתונה, הוא המקדש המפורסם ביותר שלה.' הסרט והקול המבוגר הפסיקו ואני הפכתי בראש שוב ושוב את מה שקראתי במיתולוגייה היוונית שלי בבית. על מי אמרתי לקלייר שקראתי עליה מיליון פעמים, רק היום בבוקר? 'אתנה,' חשבתי אליה בתדהמה כשהסרט נגמר. 'אלת החוכמה, הצדק הקרב והאומנות' המשכתי לחשוב והרגשתי שהיא מרוצה. אכן. אני היא אתנה, אימך. ואת אמילי, ביתי. היא אמרה את זה כאילו אני עוצמתית לא פחות ממנה, לא, שאני עוצמתית בדיוק כמוהה. בלעתי רוק. זה אומר גם שאני גם חכמה כמוהה? שמעתי אותה מצחקקת. אני חוששת שלא. אמרה ושתקתי בהקלה. כבר הייתי חנונית מיתולוגייה, ולא רציתי להיות גם חנונית על.ואז על. ואז נזכרתי במשהו. 'והמסע?' שאלתי במחשבה. הרגשתי שאתנה חושבת זמן מה ומסתירה ממני את הסרט שכמעט ראיתי- ראיתי אותי ואת אמילי בורחות ממשהו. ניסיתי לראות, אבל אתנה לא הרשיתה לי. התאכזבתי. 'למה את מסתירה ממני את זה?' שאלתי ישירות והרגשתי שהיא נבוכה ועצובה בו זמנית. הופתעתי ועם זאת נחרדתי. מה שמעציב אלה בת אלמוות, צריך להעציב גם אותי. רעדתי. שאלי את קלייר. להתראות, אמילי שלי אמרה והקול והרוח הנעימה נעלמו. הרגשתי רגשות מעורבבים והייתה לי בחילה. רצתי לשירותים והקאתי להפתעתי. מה קרה לי? שמתי יד על המצח והיה לי חום. רעדתי וחזרתי למיטה רועדת. יכול להיות שאתנה הזיקה לי?

למחרת התעוררתי מטושטשת לגמרי, ושכחתי מהפגישה עם אתנה. ניסיתי לקום אבל לא הצלחתי. מלקולם והאחרים הסתכלו עליי בדאגה. ילד בן עשר נראה ממש מודאג והוא נרתע ממני כשניסיתי לקום. "מה קרה לה?" הוא צייץ למלקולם שקימט את המצח בדאגה. הרגשתי כאילו אכלתי משהו מקולקל בלילה ושהעור שלי שורף כאילו עמדתי בשמש שעות בלי קרם הגנה. רתחתי מחום וכאב לי כמעט בכל הגוף. מלקולם נאנח. "אני אביא לה בן אפולו נחמד. היא תהיה בסדר, רק שהיא לא תשתף באימונים השבוע, אני אבקש פטור מכירון" אמר והם יצאו. נשמתי לרווחה. כעבור עשר דקות מלקולם חזר עם חצויי נוסף לידו, שהיה לו שיער בלונדיני מדהים וחלק ותיליון חרב על הצוואר. הוא דיבר עם מלקולם, שהסביר קצת מה קרה לי ממה שהוא ידע. "מייקל, זאת אמילי" אמר והצביע עליי. הילד שקראו לו מייקל הסתכל עליי במבט בוחן של רופא. התעודדתי וחשבתי שמעכשיו יהיה בסדר. "מה קרה לה?" שאל והוציא פנקס מהכיס ועט. מלקולם שתק והובכתי כי כאמור שכחתי שפגשתי את אתנה. "אני לא יודע," מלקולם מלמל במבוכה. "אתמול בערב כשהלכנו לישון היא הייתה לגמרי בסדר." מייקל קימט את המצח ונגע בי בדיוק באיזורים הכואבים. הופתעתי. איך הוא יודע? מיד הרגשתי הרבה יותר טוב והוא הסיר את היד ממני. חייכתי אליו בתודה, אבל הוא עדיין נראה מוטרד. "היא פגשה מישהו גדול," אמר ובבת אחת חזרו אליי הזכרונות מהלילה- כל השיחה. "קלייר," חרחרתי והם הסתכלו עליי בבת אחת. "מי זאת?" מייקל שאל. "חצוייה חדשה שבאה אתמול," מלקולם הסביר והוא שתק. "מה איתה?" המשיך לשאול.