שונה בפנימייה

פרק 4 - 💚

השעה כבר הייתה 6 בערב והתייאשתי מלחכות לשותפיי החדשים. "נראה אותם כבר" אמרתי בקול בעוד שנעלתי את נעלי מתכוון ללכת לחדר האוכל. "מה אתה עושה כאן?" לפתע נשמע קול מוכר וכשהסתובבתי ראיתי לא אחר מאשר...
ג'ורדן
'יופי לי' חשבתי לעצמי שהבנתי את הסיטואציה שנקלתי אליה "העבירו אותי לכאן" מלמלתי בשקט מתקדם לכיוון הדלת אך נעצר כשג'ורדן חוסם את היציאה מהחדר. "אכפת לך לזוז?" שאלתי מפחד מהתגובה. "תודה" השבתי ורצתי החוצה 'זה לא קורה לי. זה לא קורה לי . זה. לא. קורה. לי!' ראשי חזר על המשפט שוב ושוב עד שהגעתי לחדר האוכל.

"טוב שזה נגמר" מלמלתי יוצא מחדר האוכל לאחר האירוע המביך שקרה.

עברתי ליד שולחנם של ברוס , וויליאם ולי, ובלי שום בושה לי דחף אותי. כל הארוחה הזאת הייתה הארוחה האחרונה שאני מתכוון לאכול כאן! לא אכפת לי לגווע ברעב, גם ככה הייתי רגיל להיות רעב עד לפני שנתיים סך הכל, אז לחזור לשגרה הישנה הזאת זה לא אסון בשבילי.

נכנסתי לחדר ומצאתי את שותפיי לחדר "אכלת או שהיית בקרב אוכל?" שאל ג'ורדן בזלזול וחברו צחק יחד איתו "אני הולך" מלמלתי בשקט ופניתי חזרה לדלת. אין לי כוח יותר לזה. אני מודה רציתי להשתלב. רציתי להרגיש שייך סוף סוף. רציתי כל כך להיות שייך אחרי כל השנים הללו שלא הייתי שייך לאף מקום. אבל אני זה אני. תמיד אהיה זאב בודד מבחינת כולם, גם אני אצטרף "ללהקה" בסופו של דבר אנודה. אני מקרה אבוד בנושא. וכך מצאתי את עצמי יושב בכניסה לבניין בוכה את נשמתי החוצה.

_________________________________________________________
או קיי חבר'ה אני משנה עכשיו את נקודת המבט להמשך הפרק *u*

אז מנקודת המבט של ג'ורדן מנקודת העצירה^3^
_________________________________________________________

'לעזאזל הגזמתי' חשבתי על הבעת פניו של רייבין כשיצא מהחדר, זה היה נראה כאם לא יצא יבכה מולנו.
"אני יוצא החוצה" אמרתי למארק "בסדר קינג" הוא צעק ויצאתי אל המסדרון.
' מה לעזאזל?!' שאלתי בראשי ששמעתי צרחה ואחריה יבבות בלי פוסקות. 'מאיפה זה מגיע?' חשבתי והתקדמתי לכיוון ממנו נשמעה הצעקה. הוא ישב ליד מדרגות הכניסה. ראשו היה חפון בתוך ברכיו והוא... בכה התיישבתי בשקט על המדרגה השנייה (הייתה הקרובה ביותר אליו) "מה קרה?" לחשתי לו והוא הרים את ראשו בבהלה. עיניו היו אדומות ונפוחות מהבכי וכך גם אפו. באותם רגעים אני נשבע שהוא היה הדבר הכי מתוק, חמוד ותמים שראיתי בחיי. הוא החזיר את ראשו אל ברכיו ולחש כמעט ללא קול "אני רוצה למות... לא בא לי לחיות" והרגשתי את לבי נצבט למשמע המשפט "היי... הכל יהיה בסדר" אמרתי בשקט וקמתי והמדרגות ונגשתי אליו. "אל תבכה" אמתי לו מרים את ראשו מברכיו בצורה עדינה "למה לי להפסיק" הוא שאל ועיניו דמעו שוב "כי..." ניסיתי לחשוב על משהו מעודד "כי.. תמיד יש מישהו עם סיפור יותר גרוע משלך?" הצעתי והוא החל לצחוק צחוק מריר "באמת? אתה חושב?" הוא שאל כלא מאמין "כן" השבתי לו בביטחון אך הוא סטר לפניי "אם אתה חושב שאתעודד מלדעת שמישהו הצליח להגיע למצב יותר גרוע משלי?" הוא שאל "שמישהו הגיע למצב יותר גרוע ממני? ששני ההורים שלו מכים אותו. מעודדים אותו למות. מרעיבים אותו. מעבידים אותו ללא זכות לנוח יום וליל? נראה לך שאתעודד?" הוא שאל ודמעות חזרות לרוץ במורד עיניו ללא הרף. לא האמנתי גם אני התחלתי לבכות "זה מה שקרה לך?" שאלתי בקול רועד "לא" הוא אמר וכעסתי על מילותיו עד ששמעתי את ההמשך "הם עשו לי הרבה יותר גרוע" הוא אמר נעמד וסובב את גבו אליי "רוצה לראות?" הוא שאל בקול שהדאיג אותי "ל~" באתי להגיד "מאוחר מידיי" הוא אמר והוריד את חולצתו וזיעזע אותי!.

_________________________________________________________

אני מרושעת מוהאהאהאהאהא *w* (צחוק מרושע)

אם אתם תוהים למה לוקח לי כל כך הרבה זמן להעלות פרק זה כי אני כל הזמן עמוסה TnT

טובבב....... -_-

היעד בשביל הפרק הבא הוא

20 צפיות ו4 הצבעות

ביי ביי צבא חתלתולים שלי ^w^

^3^