Ice Princess

part 1.0

Part: 1.0/ תחושות
--------------------&-----------------

"קומי, נ-" "אם את מתכוונת לפנות אליי בגינוני כבוד, אני נשבעת לך שאני לא אזוז מהמיטה במשך שבוע." נכנסתי לדברייה של אמנדה
"קומי כבר נודניקית?" היססה והניחה את מגש ארוחת הבוקר על השולחן שבחדרי.
"כבר יותר טוב." חייכתי וקמתי מהמיטה לשטוף פנים.

"אמנדה, תקראי לאלכס ולוסיה כדי שיצטרפו אליינו לארוחת הבוקר." ביקשתי בהתרגשות לבלות את הבוקר עם מי שנדמו כדבר הכי קרוב לחברות שיש לי.
"אני חוששת שזה לא יהיה מתאים." התנצלה "את עוד פה?" קרצתי ואמנדה ציחקקה ויצאה מהחדר.

לא עברו יותר מכמה דקות והשלושה נכנסו לחדר ומיד אחריהן משרתת עם עגלת אוכל מלאה בכל טוב.
"חבל שפיספסת את תגובתו של ליאם כשעזבתי את הארוחה כדי להצטרף אלייך." צחקה לוסי והתיישבה לצידי.
"באמת חבל!" אמרה אלכס ולא התאפקה וחיוך נפלט לה.

"אם כך, זה בהחלט בוקר נהדר! אלכס, יש היום משהו מיוחד?" הסתקרנתי
"אחר הצהריים יש ראיונות עם אדוארד באולפני הארמון. לא להיבהל, זה דבר שיגרתי בתהליך התחרות."

שלוש דפיקות קלות נשמעו מעבר לדלת, אמנדה מיהרה לפתוח אותה. משרת עמד בפתח "יש לי הודעה בשביל מיס אדריאן." אמר כשידיו מאחורי גבו וראשו זקוף.
"שוב אתה? כבר דיברנו על זה, השם שלי הוא קים ואם אתה לא מסוגל לבטא אותו כמו שצריך, אל תבטא אותו בכלל!" נזפתי.
הוא כחכח בגרונו, מתעלם מדבריי לחלוטין
"מיס אדריאן, יורש העצר ווליאם מבקש את נוכחותך בארוחת הבוקר יחד עם שאר הדסטיניות. כמו כן, גם הוד רוממותך, לוסיה, מתבקשת להצטרף לארוחה-"
"תודיע לו שאין שום סיכוי בעולם שאני-"
לפני שאני מסיימת את המשפט, הוא נכנס לדבריי
"הוא מוסר כי זה ציווי ישיר מפי הנסיך, עלייך לציית."
"איך אתה יודע מה הוא מוסר אם עוד לא סיימתי את המשפט?" התקרבתי אליו, סוקרת את גופו בחיפוש אחר מכשיר קשר
"את לפעמים כל כך צפויה שזה מגוחך." הניף את ראשו בגאווה, הסתובב וחזר למקומו הרחק מחדרי.

"ראיתן את החצוף הזה??" התממתי
"הוא צודק, את באמת צפויה." מלמלה לוסיה
"אני מדברת על ליאם! מי הוא חושב שהוא?" התפרצתי "טוב, הנסיך, יורש העצר, זה שעלול לשלוח אותך לתלייה.." אמנדה ספרה את תאריו באצבעותייה.
"הוא נסיך כמו שאני צנצנת! אכפת לו רק מעצמו ומטיפת הכבוד המסכן שנותר לו אחרי שאחותו עזבה את הארוחה. הוא כל כך מופתע מכך שאפילו המשפחה שלו מעדיפה לבלות איתי ולא איתו??" העברתי יד בשערי, מנסה לנשום עמוק ולהרגע.

לוסיה והבנות נעמדו, המומות מדבריי.
"אני בטוחה שאת לא מתכוונת לזה." ניסתה לוסיה להרגיע אותי "אני מתכוונת לזה ולעוד הרבה דברים." רטנתי.
"יש לך שלוש שניות." קול גברי נשמע מאחורי.
אוי לא...

אני מסתובבת באיטיות, עוצמת עיניים ומתפללת שזה רק חלום רע.
"גם אם תעצמי עיניים, אני עדיין פה." היה זה הנסיך ליאם. קולו נשמע מאופק אך כועס, כאילו לא באמת ניסה להסתיר זאת.
"לא נכון, אם אני לא רואה אותך, אתה לא רואה אותי." מחאתי כמו ילדה קטנה.
"אני חוזר, יש לך שלוש שניות." גיחך ופקחתי עיניי. הוא עמד בחליפתו המהודר וידיים שלובות מאחורי גבו.
"שלוש שניות למה?" שאלתי בחשש.
"שלוש שניות לרדת לחדר האוכל בחיוך מתוק, כיאה לדסטינית, יחד עם לוסיה." קולו השתנה ברגע, הוא קר ומזהיר, כאילו ארס נוטף ממנו.