-ˋˏ ༻ Hidden Love ༺ ˎˊ- | taekook

פרק 2

                        ~נ.מ. ג'אנגקוק~

רינג רינג
רעש הצלצול נשמע ברחבי האוניברסיטה, מסמן את סיום השיעור. אנחת הקלה יצאה מפי כי ידעתי שזה השיעור האחרון שלי להיום, ולשבוע הזה. התחלתי לארוז את הדברים שלי, וככה גם שאר התלמידים בכיתה.
"מזכירה לכולם, בשיעור הבא מגישים את העבודה, אין הארכות. מי שלא יגיש יקבל אפס!" הפרופסורית אמרה ויצאה מהכיתה. משאירה את כולם לחשוב על מה שאמרה.

'אני קרוב לסיים אותה, אבל יש לי רק עוד כמה ימים להגשה, אני חייב למצוא זמן.' חשבתי לעצמי מה אני הולך לעשות, צריך להגיש את זה ביום ראשון ויש לי משמרות גם בשישי וגם בשבת. נלחצתי מזה יותר מדי, לא שמתי לב שהשאר כבר התקדמו ליציאה. "ג'אנגקוק, אתה בא?" בומגיו שאל אותי. השאר מסתכלים עליי, מחכים שאני אגיב. יצאתי מהבועה שלי ונענעתי את ראשי, הולך לכיוונם. "סליחה, פשוט חשבתי על משהו.." אמרתי.
"זה בסדר, קוק" אמר ג'ינהיונג וליטף את השיער שלי. כולנו התחלנו ללכת אל כיוון המעונות.

"אתה בא מחר למסיבה של סומי? נראה לי שהיא תרצה שתבוא.." שאל.
נורא רציתי לבוא. לחיות את חיי כמו כל סטודנט רגיל, ללכת למסיבות, לבלות ולהשתכר. אבל לצערי החיים לא תמיד עובדים כמו שאתה רוצה. לפעמים קינאתי בחברים שלי, שיכולים פשוט לעשות מה שהם רוצים בלי לדאוג לכסף. לחיות בלי דאגה שלא תוכל לשלם את הכסף למעונות בסוף החודש... או אם יהיה מספיק כסף לאוכל.. אבל האמנתי שמחכה לי עתיד טוב יותר, ואני לא הולך לוותר.

"אני לא יכול, יש לי עבודה באותן שעות." עניתי ונאנחתי לאחר מכן. רק המחשבה של לראות שוב את הבוס שלי הוציאה את כל האנרגיה מהגוף שלי.
"נו אז תוותר פעם אחת. אתה אף פעם לא בא איתנו לדברים כאלה... גם המסיבות של סומי הכי טובות, בבקשה~" יוסאנג נצמד אל היד שלי והתחנן עם מבט חמוד.
כולם נעצרו והסתכלו עליי בציפיה, רוצים שאני אסכים. אבל ידעתי שאני לא יכול, ושאאלץ לסרב..
"מצטער אבל אני לא יכול להפסיד משמרת. אני גם ככה על תנאי" אמרתי וצפיתי בכולם מתאכזבים וחוזרים ללכת. יוסאנג שחרר את אחיזתו בזרוע שלי ונראה גם הוא מאוכזב. הרגשתי תחושת אשמה גדולה, לא רציתי לבאס את החברים שלי, הלוואי והייתי יכול לפצות על כל הפעמים שלא יכולתי לבוא.

הם לא ידעו על המצב שלי, היחידי שידע הוא הוסוק. הם ידעו שאני עובד אבל לא היה להם מושג עד כמה אני זקוק לעבודה הזו או למה. הרגשתי מבוכה שאני לא באותו מצב כלכלי כמו רוב הסטודנטים כאן, ולא רציתי שירחמו עליי, אז החלטתי לא לספר. אני באמת לא יודע אם אספר להם יום אחד, מאז שהכרתי אותם הייתי עסוק בללמוד ובעבודה, אף פעם לא יצא לנו לדבר על דברים כאלה. או על משפחה...

"רגע, מה זאת אומרת היא רוצה שאני אבוא?" לפתע נזכרתי במה שג'ינהיונג אמר לפני כמה דקות. "זה לא ברור?" האצ'אן שאל אותי עם חיוך על פניו. עכשיו כבר הייתי מבולבל. הסתכלתי עליו עם פרצוף שואל, מחכה לתשובה. הוא נאנח, "היא מעוניינת בך, קוקי. זה די ברור." כולם הנהנו והסכימו עם מה שאמר.
"מה? ממש לא! אנחנו בקושי מדברים בכלל." הייתי ממש מופתע. ממתי סומי מעוניינת בי. איך לא ידעתי על זה, אני באמת כל כך איטי שלא הבנתי את זה?