MR MARX עונה 2

פרק 5

*חשוב לקרוא לפני הפרק!!**
בננות , מבחינתי הפרק הזה קצת נוגע ללב.
קצת כואב לראות את האדם שהכי אהבת בעולם לא זוכר אותך.
השיר הזה מדהים ומתאים לפרק וזה ישנה לכן את חווית הקריאה של הפרק במלוא מובן המילה. אם הספר שלי היה סדרה סביר להניח שהייתן בוכות אז כדי לתת לכן חוויה הוספתי את השיר, ומכאן תדמיינו את הדמויות יושבות ומדברות בדיוק לפי איך שהם ניראים באמת😉
אני אסמן לכן באמצע הפרק בדיוק מתי להפעיל את השיר המדהים הזה (ואם זה לא נותן לכן ללחוץ ולהפעיל את השיר ולגלול למטה , ממליצה להשתמש באפליקציה ולהקליד את שם השיר ולהפעיל בנקודה שאמרתי)

זהו חפרתי תהנו!!!❤
-נקודת המבט של לוסי-

פקחתי את עיניי . הבטתי סביבי וליידי ישבה בכיסא דמות שניראת לי מטושטשת , אבל לאט לאט נהייתה ברורה.
נואה.
"היי את בסדר תודה לאל"
הוא התקרב אליי וליטף את ראשי שראה שהתעוררתי.
"מה קרה לי?" שאלתי שכאבי ראש חדים תוקפים אותי.
"אני הגעתי לבדוק אם את בסדר אחרי שהתעלפת במסעדה לא ענית לפלאפון ודאגתי.. ומצאתי אותך מעולפת ..שתית הרבה" הוא אמר והרגשתי נבוכה,חסר לי שהבחור החתיך יחשוב שאני שיכורה חסרת מעצורים.
"אני אכין לך קפה וארוחת בוקר " הוא אמר עושה את דרכו למטבח
"תודה, אני אכנס להתקלח ונשב ביחד" אמרתי בחיוך והלכתי למקלחת .

**
אחרי שסיימתי הכל ואכלתי ארוחת בוקר עם נואה פיניתי את הכלים מהשולחן.
"בטוחה  שאת לא רוצה שאשאר אצלך?" נואה שאל בפעם האחרונה
"אני בטוחה נואה, אני אהיה בסדר מבטיחה" אמרתי והוא נפרד ממני לשלום והלך לדרכו.

-נקודת המבט של טוני-

"הכל בסדר?" הבוס שאל מעורר אותי ממחשבותיי.
"כן בוס" חייכתי חיוך מזויף. אני אשקר אם אגיד שזה לא מציק לי מה שהבחורה ההיא אמרה.משהו בתוכי תמיד ידע שיש משהו לא בסדר. המחשבות מציפות אותי .
קלייר תמיד הייתה שם בשבילי אבל היא אף פעם לא הצליחה להשלים את החסר.

במשך שבע שנים לא הרגשתי שזה אני.
אבל ברגע שהבחורה הזאת הסתכלה עליי וסיפרה לי דברים שאני לא יודע..משהו בתוכי היבהב.

שיחת טלפון נכנסת קטעה את מחשבותיי
ועל המסך היה רשום את שמה של הבחורה.
עניתי והרגשתי חנוק  מידי מכדי לדבר.
"טוני?" קולה היה נשמע שבור
"כן?" עניתי בחזרה
"תפגוש אותי עוד עשרים דקות בפארק מידטאון אני אוכיח לך שמה שאמרתי לך זה נכון" היא אמרה ולפני שהספקתי להשחיל מילה השיחה נותקה.

"בוס אני יוצא לקנות כמה דברים בשביל המשימה אני אחזור עוד שעתיים בסדר?" הודעתי לו והוא ניפנף עם ידו  שלא אפריע לו ופחות התייחס לדברי , יצאתי מהמקום ונסעתי אל פארק מידטאון.

הגעתי אל המקום החנתי את האוטו ויצאתי ממנו. מרחוק יכולתי לראות אותה יושבת על הספסל ומחכה שאגיע.

(תפעילו את השיר מיד עכשיו הרגע דחוף!!!!!!)
שיערה התנופף ברוח , יכולתי מרחוק לקלוט את השפתיים הורודות שלה שבלטו .

הנחתי את הפחד הגדול בצד שגבר עליי מימה שאני עלול לגלות.
הלכתי ונעמדתי ליד הספסל שבו היא התיישבה השתעלתי והיא הסיטה את ראשה הצידה מבוהלת
"היי.." היא אמרה מביטה בי
התיישבתי ליידה בספסל ולא הבטנו אחד בשני , הסתכלנו על הילדים שמשחקים במתקנים כאילו פחדנו להביט אחד בשנייה.
"את מתכוונת להראות לי את ההוכחה שלך?" שאלתי אותה
מבלי לדבר היא הושיטה לי מעטפה חומה גדולה ודי כבדה . פתחתי אותה והיו שם הרבה תמונות, שאני נמצא שם. הסתכלתי  וסירבתי להאמין
"אין סיכוי.." מילמלתי בקול צרוד
"זה אתה טוני,האמיתי" היא פרצה בבכי
"מתי התמונה הזאת צולמה? מי זה הילד הזה ? ומי זה הבחור הזה שבתמונה השנייה,מי אלה כל האנשים האלה!?" צעקתי מעז להביט בעינייה והיא בעיניי.
"המשפחה האמיתית שלך, אוון הבן שלך, איאן אח שלך הקטן שנפטר לפני שמונה שנים..
הפמליה שלך, ניהלת אימפריה בסדר גודל עולמי הייתה האיש הכי חזק כולם הכירו אותך
ככה אני הכרתי אותך.." היא אמרה בדמעות
"אמרת שהתחתנו,איפה ההוכחה לזה?"
שאלתי אותה מתעלם מכל מה שאמרה לפני רגע .
היא הכניסה את היד לתיק שלה והוציאה מישם תמונה  מקופלת  ששמרה אצלה ולא במעטפה.
"אני כל הזמן סוחבת את זה איתי.. זו לא תמונה מהחתונה זה מההצעה נישואין שלך.. כי ביום של החתונה הייתה פצצה שהרגה חצי מההאורחים והשמידה כל ראיה.."
היא הושיטה לי את התמונה ושפתחתי אותה
ראיתי את עצמי בתמונה הזאת שהיא לצידי מניפה את ידה שעל האצבע שלה טבעת מנצנצת.
עצמתי את עיניי בחוזקה והדמעות ברחו
"זה לא נכון..לא נכון..הייתי זוכר דבר כזה" מילמלתי שעיניי עדיין עצומות.הרגשתי את ידה מלטפת את גבי
"כמה זמן?" שאלתי
"כמה זמן מה?" היא שאלה מנגבת את דמעותייה. "כמה זמן עבר מאז שאני נחשבתי מת?" שאלתי והיא הורידה את ראשה שהבטתי בה.
"שבע שנים.." היא אמרה בקול חלש ושברירי.
הפלתי את התמונות מידיי, קברתי את פניי בין יידי ופרצתי בבכי.
"מי עשה לי את זה מי גרם לי לשכוח את זה?" שאלתי אותה מצפה שהיא תדע להגיד לי.
"אני לא יודעת ..הלוואי הייתי יודעת" היא רעדה ותפסתי את ידה
"אני מצטער..אני לא זוכר כלום" הבטתי בעינייה ששידרו מבט פגוע
"זה בסדר..זה לא אשמתך" היא לחשה מלטפת את פניי עם ידייה הרכות.
הורדתי את ידייה והיא הביטה בי מבולבלת
"לא משנה מה היה..זה לא אני, אני כבר לא האדם הזה.את צריכה להמשיך הלאה בחיים שלך אני מצטער שאין לי תשובות בשבילך" אמרתי קם מתחיל ללכת
"טוני..אם לא בשבילי בשביל אוון הבן שלך..תגלה מה קרה" היא צעקה
נעצרתי ונעמדתי במקומי לכמה שניות שגבי מופנה אלייה יודע שאם אסתובב אצטער על זה. "אני אוהבת אותך ואני אף פעם לא אפסיק לא משנה כמה שנים יעברו!" היא צעקה ויכולתי להרגיש את הכאב שבקולה,אבל אני המשכתי ללכת שאני מותיר מאחוריי סימני שאלה רבים .

***
70 הצבעות ו20 תגובות ממשיכה!!
מקווה שאהבתן את הפרק כי אני כןן!!!!!
אני אוהבת אותכן ותודה שאתן קוראות את את הסיפור שלי
רק שתדעו שאם זה היה סדרה סביר להניח שהייתי מסיימת ככה את העונה עם הרבה סימני שאלה😂 אבל זה רע מידי
אבל אתן הולכות למות מימה שהולך לקרות בפררים הבאים , אוהבת אותכן❤❤❤❤❤❤ יאללהההה תצביעו תגיבו שפרק 6 יעלה כבר😭