My color

פרק 39

נקודת מבט אופל:
התרגשתי כל כך! זה היה היום הכי טוב שלי, שלנו. חגגנו את החצי שנה שלנו ביחד עם המון אהבה ורגש, מכל דבר התרגשתי, כשהוא שר דמעות של אושר זלגו על לחיי, הרגשתי בעננים. אף פעם אף אחד לא הפתיע אותי ככה, לא אירגן כל כך הרבה, לא השקיע כל כך הרבה בשבילי.
זה היה יום שבו הרגשתי שאני מיוחדת וברת מזל שזכיתי בו. זכיתי בגבר שאני רוצה לחיות איתו את כל חיי, הרגשתי שזהו זה-זה יהיה בעלי והאבא לילדים שלי, שאיתו אני רוצה שעוד 60 שנה נשב ביחד ונראה את הנכדים שלנו ואת הנינים שלנו גדלים ביחד ונחייך שהצלחנו ועשינו את מה שאנחנו היינו צריכים בעולם הזה.

כשהבאתי לליאור את המתנה והוא הוציא את השרשרת עם המפתח, לא הבנתי בהתחלה למה הוא צוחק אבל כשהביא לי גם את אותה שרשרת רק בזהב, צחקתי גם אני והבנתי ישר שזה היה התיכנון של נטע, שהיא חזרה על אותה סצנה מכמעט מלאכים, הסצנה שאנחנו כל כך אוהבות.
אבל הבאתי לו את המפתח הזה באמת מכל הלב כי מגיע לו, הוא עושה אותי מאושרת ושמחה, הוא נכנס לליבי כל כך עמוק, אני אוהבת אותו כל כך.

התנשקנו בכל כך הרבה עוצמה ואהבה עד שהגענו למיטה שלו, אני יודעת שהוא רצה את זה כבר לפני הרבה זמן, גם אני רציתי את זה הרבה זמן אבל ברגע שהוא הכניס את ידיו לחולצתי נפל לי האסימון, אני לא יכולה, לא עכשיו. אני לא מסוגלת לזה עדיין. וכמו ילדה קטנה ופחדנית ברחתי משם והשארתי אותו לבד בלי שום הסברים.
אני יודעת שיצאתי לא בסדר בכלל שהשארתי אותו ככה בלי הסברים אבל לא יכולתי להשאר שם אפילו לא עוד שנייה.
ידעתי שהמקום הראשון שהוא יחפש אותי יהיה בבית שלי אז החלטתי ללכת לנטע.
ברגע שהגעתי לנטע היא לא הבינה מה אני עושה אצלה, הרי אני אמורה לחגוג עם ליאור. היא גם ראתה שאני בוכה ואז הבינה שקרה משהו.

"את עושה טעות, אמרתי לך כבר מזמן, תספרי לו!" התעצבנה עליי נטע. כמו בכל השלושה ימים האחרונים שאני אצלה.

"אני נשבעת לך שאני לא מסוגלת" לא הפסקתי לבכות והמשכתי "בכל פעם שבאתי לספר לו, צץ משהו שהפריע".

נטע נאנחה "את מודעת לזה שאת לא יכולה להתחבא פה יותר מידיי, הוא יכול לבוא לפה."  והוסיפה "ובלי שום קשר, את לא יכולה לברוח מזה יותר, את חייבת לגלות לו!".

"אני לא מסוגלת לספר לו" והוספתי בשקט "הוא יברח ממני ברגע שישמע".

"הוא לא יברח ממך! תפסיקי לחשוב ככה, הוא אוהב אותך" התעצבנה עליי.

"את אוהבת אותו?" שאלה אותי לפתע.

"ברור" עניתי מבלי להסס בכלל.

"אז את חייבת לספר לו. הגיע הזמן כבר, אופלי. כמה את חושבת שעוד תוכלו לחכות עם זה? מתי תרגישי שאת יכולה לספר לו? הרי הוא נותן לך את ההרגשה שאת יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות, אז למה לא לראות אם באמת אפשר לסמוך עליו ולספר לו כבר?" ניסתה לשכנע אותי.