My color

פרק 3

נקודת מבט ליאור:
הגענו הבייתה לאחר שנפרדנו מאופל ויובל מיהרה לרוץ במדרגות לחדרה להניח את התיק וחזרה בחזרה לסלון בזמן שאני הספקתי רק לנעול את הדלת של הבית. "מה את רוצה לאכול?" שאלתי את יובל ובינתיים עליתי לחדר שלי להניח את התיק יודע שיקח לה זמן להחליט מה היא רוצה לאכול.
"אפשר שנאכל אחרי שנחזור מהסיבוב עם אופל?" שאלה. אף פעם לא ראיתי את יובל ככה עם אנשים ובטח שלא עם אנשים שחדשים לה. והאמת שכיף לי לראות אותה ככה, לראות אותה מתלהבת ממישהו, ממשהו, לראות אותה מתחברת למישהי שיותר גדולה ממנה, זה כיף. אבל זה לא רק יובל, זה גם הרבה מאופל, כי אם אופל לא הייתה מתנהגת כמו שהיא מתנהגת-כל זה לא היה קורה. היא משתפת עם יובל פעולה שמשמחת אותה. היא מתנהגת כאילו היא אחותה הקטנה, לא כל אחת הייתה מסכימה לזה, לא כל אחת הייתה מסכימה להיענות לבקשות של יובל. אבל גם בסך הכל, יובל ילדה. הבקשות שלה זה בקשות כמו של כל ילד אחר.
"לא. את צריכה לאכול, לא אכלת הרבה זמן" עניתי ליובל. גם את המילה 'לא' היא צריכה לקבל. ראיתי שהיא התבאסה אבל היא חייבת לאכול.
"אתה מעצבן" הקול שלה היה נשמע עצוב כאילו פגעתי בה. עד כדי כך היא נקשרה אליה? מפעם וחצי שראתה אותה? האמת שאי אפשר שלא. יש לאופל עיניים שאני יכול להסתכל עליהם שעות על גבי שעות ועדיין לא ימאס לי, כל פעם שאני לידה אני משתתק רק בגלל העיניי הדבש היפות שלה.
"יובלי, את יודעת שאני אוהב אותך. אבל את צריכה לאכול!" השבתי לה בנחת מנסה לרכך אותה ומעביר את ידי על גבה הקטן.
"אני גם אוהבת אותך" חייכה וחיבקה אותי חזק.
"אפשר את הפסטה הטעימה שלך?" שאלה עם עיניים פתוחות מקוות לתשובה חיובית.
"רוצה לעזור לי להכין?" השבתי לה יודע שהיא הולכת להתלהב מהרעיון.
"כן, כן, כן" וכמובן שצדקתי.
נכנסנו למטבח מבקש ממנה להוציא את מה שצריך כדי להכין בזמן שאני מוציא מהארון למעלה סיר שיתאים.

אחרי שהתלכלכנו, בישלנו ובסופו של דבר גם אכלנו. שטפתי את הכלים אחרינו ובדיוק קיבלתי הודעה בווצאפ 'היי ליאור, אני מתכוונת לרדת עם צ'וקו בדקות הקרובות, זה בסדר מבחינתכם?' זה היה מאופל.
'כן. יובל מחכה בקוצר רוח. חח' השבתי לה.
"יובל, תשימי נעליים, יורדים למטה עם אופל" צעקתי ליובל שתשמע עד החדר שלה. והיא מיד הגיעה לסלון עם הנעליים ביד שלה.
'חחח מתוקה. 5 דקות למטה?' עוד הודעה מאופל. 'כן' השבתי לה.

נקודת מבט אופל:
התהלכנו ברחוב נותנת ליובל להחזיק את הרצועה של צ'וקו. כשהגענו לגינה יובל שיחררה את הרצועה מצ'וקו והביאה לי-כמובן רק לאחר שהסכמתי לה כשראיתי שאין אנשים בגינה. אני לא מאלה שישחררו את הכלב כשאני רואה שיש אנשים וילדים ברחוב או בגינה או בכל מקום אחר שאני נמצאת בו איתו כי אני יודעת שיש כאלה שלא אוהבים כלבים או שמפחדים ואני לא רוצה שיקרה מצב לא נעים.
אני וליאור התיישבנו על ספסל מעץ מסתכלים על יובל וצ'וקו שאני רואה שהוא כבר אוהב אותה.
הפלאפון של ליאור צילצל והוא מיד הוציא את הפלאפון מהכיס שבמכנס ג'ינס שלו. "מה ליעד?" שאל ישר כשענה. "אמרתי לך כבר, אני לא יכול לעזוב את יובל לבד." נאנח. "פעם אחרת ליעד" המשיך בשקט. "אני יודע, אבל מה אתה רוצה? אני לא יכול להשאיר אותה לבד ולבוא איתכם." התעצבן מעט. "ביי" אמר בסוף וניתק.

"הכל בסדר?" שאלתי קצת בחשש לא יודעת אם זה בסדר להתערב.
"כן. סתם חבר חופר לי לצאת איתם היום בערב" ענה. "ומה הבעיה?" השבתי לא מבינה. "אין מי שישמור לי על יובל" ענה. איפה ההורים שלהם? ידעתי שלא אשאל אותו את זה, אני לא עד כדי כך אפלוש לו לפרטיות.
"אני יכולה לשמור עליה" לא היססתי בכלל. יובל ילדה מתוקה, אני מאמינה שלשמור עליה לא תהיה בעיה.
"יובל לא מסתדרת עם אחרים. כל בייביסיטר שניסינו להביא לה, הסתיים גרוע" סירב להצעה שלי.
"אתה שולל לפני שניסית. בוא תשאל אותה אם היא מוכנה, אם היא תגיד לא אז לא אבל אם היא תגיד כן אתה רק תרוויח, ננסה לפחות" התעקשתי. אם הוא ככה הרבה עם אחותו, מגיע לו גם להנות קצת ולצאת.
"אוקיי" נכנע לי. "יובלי" קרא ליובל ומיד היא רצה אליו עם חיוך וצ'וקו שלא רצה להשאר לבד רץ אחריה וקפץ לרגליים שלי.
"אם אני אצא היום בערב עם חברים, את תירצי שאופל תבוא לשמור עלייך?" שאל אותה בהיסוס.
"אופלי? כן! יששש" התלהבה מהרעיון וליאור היה בהלם שהסכימה. אני רק ציחקקתי.
"ניצחת" זרק לעברי. "לא, אתה ניצחת. עכשיו אתה יכול לצאת עם חברים. תתקשר לחבר הזה שלך ותגיד לו שאתה בא איתם" השבתי עם חיוך.
"איזה כיף! אני שמחה שאת באה לשמור עליי. כל האחרות היו מגעילות" את הסוף אמרה לי בשקט יותר בזמן שליאור מדבר עם חבר שלו בפלאפון.
תהיתי לעצמי, את מי הביאו לה עד היום שככה היא אומרת... מה הן היו עושות או לא עושות שהן גורמות לה לקרוא להן 'מגעילות'.
הרבה שאלות התרוצצו לי בראש.

אני יושבת על החול הרך מול הים הכחול והיפה עם מכחול ביד ומציירת על קנבס חדש, נותנת למכחול להוביל כמו שאני אוהבת.
בזמן שאני מציירת, אני חושבת על היום הזה שעבר ונזכרת ביובל המתוקה שכל כך התלהבה שאני אשמור עליה היום ושלא רצתה להיפרד ממני כשהם נכנסו לביניין בו הם גרים ואני המשכתי לשלי. וליאור שהיה המום שהיא הסכימה, רואים שהוא אוהב אותה אהבה טהורה, צמד האחים הזה פשוט נדיר, אין הרבה כמוהם, בדרך כלל אחים רבים כל הזמן, צועקים אחד על השני אבל פה- רואים איך שליאור עדין איתה, רך אליה ואני מאמינה שרק בזכות זה היא אוהבת אותו המון ושהיא תזכור לו את זה לנצח למרות שהיא עדיין קטנה מאוד. הלוואי והייתי זוכה גם לאחים, תמיד רציתי שיהיה לי אח שגדול ממני לא בהרבה כדי שישמור עליי ויגן עליי ובנוסף גם אח קטן שאני אוכל להציק לו, אבל הגורל רצה אחרת בשבילי.

******
מקווה שאתם אוהבים בינתיים, חכו להפתעות בהמשך😉
אוהבת המון❤