דרארי//פאנפיקים מתורגמים

De Parfaits Aimants

הסיפור במקור בצרפתית ותורגם מ-Inkitt, קריאה מהנה!

מגנטים מושלמים- De Parfaits Aimants

קרן הירח הלבנה והקרה האירה את המרפאה השקטה. הארי פקח את עיניו בחדות. הוא חשב שהוא שמע… שמע משהו.. רעש רחוק… הוא החל לרעוד, הוא נגע במצחו, הוא בער. החום שלו לא עבר כלל.
הוא זכר שחלם חלום מצחיק. אבל.. זה היה חלום? הוא לא ידע.. זה היה אמיתי מדי. יותר מדי אמיתי.
עדיין נשמע רעש. ליבו דפק. פחד, סקרנות ואדרנלין אחזו בגופו.

הדלת נפתחה, לאט, בשקט, כאילו משהו רוצה להשמר מעיניו.
הארי עצם את עיניו, מנסה לחזור לישון ולהרגיע את ליבו הדופק ואת נשימתו העלולה לפגוע בו.
צעד קל הדהד בחדר הכמעט ריק, על האריחים הלבנים.
הרעש התקרב אליו, לאט אבל בטוח. הוא היה בטוח בכך. ליבו פעם בעוז. האדם היה קרוב אליו, הוא שמע את נשמותיו העמוקות.
אפילו עם אוזניו בכוננות, הארי הרגיש יותר מאשר שמע.
הוא הרגיש את מבקרו המסתורי יושב על הרצפה שעון על הקיר, ראשו בגבהו. הוא הרגיש את הנשימה החמה על צווארו.
לפתע נשמע קול, ממש על יד אוזנו, לחישה פשוטה.

"היי הארי… אני מקווה שלא נוח לך מדי. עבר הרבה זמן מאז שיכלתי לדבר איתך. התגעגעתי לזה אתה יודע. ממש התגעגעתי אליך.. עם החגים וכל זה… אתה זוכר מתי נכנסנו להוגוורטס? זה היה בשנה שעברה והושטתי את ידי אליך… היד שלי!לא הייתה אמור לסרב… אני, שרק רציתי להכיר אותך, להיות חבר שלך. ואני הייתי גאה מדי… אתה יודע? לעולם לא אסלח לעצמי."

הקול הזה, רך, אוהד, לא אמר דבר להארי. טוב, אוליי זה היה… אבל.. הוא לא ידע.. הוא שמע אותו קודם, הקול הזה, הוא היה בטוח.. אבל לא ככה, לא כל כך מתוק… מאלפוי?
כן, זה היה יכול להיות רק הוא.
אבל מה היה הקול הזה? כל כך רחוק מהטון הרגיל שלו איתו.

חוץ מזה מה מאלפוי עשה כאן? מדבר איתו? זה היה עולם הפוך!

אבל, עכשיו, כשחשב על זה, הוא היה בטוח שהוא חלם על מאלפוי, זה חוזר אליו עכשיו. זה היה מאלפוי אחר, כמעט נחמד,מאלפוי שהוא כינה דראקו… שהוא אכן אהב… אוליי אפילו יותר מ"טוב."

אבל המאלפוי שלידו חידש את המונולוג שלו בנימה עצובה, מדוכאת, מאוכזבת.

"אתה יודע, באותה תקופה כבר אהבתי אותך. רציתי להכיר אותך יותר, סקרנת אותי בעיניים הירוקות הגדולות שלך שנצצו.
ועכשיו אם רק היית יודע כמה אני אוהב אותך! נפלתי נמוך מאוד" הוא צחק בשקט על טפשותו,
"אם אבי ידע אי פעם.."

הארי פקח את עיניו, המום. נשמתו התחלפה. דראקו או מאלפוי, הוא כבר לא ידע איך לקרוא לו, עמד לשמוע את זה, להרגיש את זה, לדעת שהוא ער, שהוא שמע הכל.

מאלפוי קם, הוא לא ראה דבר. הארי עצם את עיניו, מחכה בקוצר רוח שילך, ילך רחוק רחוק. אבל דראקו לא עצר שם. כנגד כל אמצעי הזהירות, הוא קירב את פניו לשל הארי, הוא חש בכך, הרגיש את הנשימה כל כך קרובה על שפתיו, ואז דראקו, בחיפזון, רפרף על שפתיו בקצרה, ולחש באותו הזמן- "אני אוהב אותך".