One love, two identities//המופלאה

פרק 5

*יום אחריי נקודת מבט אדריאן*
נרדמתי במיטה ליד מרינט...
היא ככ יפה
באמצע הלילה ברחתי אל בית החולים, לא יכלתי להישאר בבית כשמרינט מאושפזת כאן...
לא הייתה לי ברירה אחרת, אבא לא היה מסכים לי בחיים ללכת אל בית החולים באמצע הלילה!
אני בן 17 ועדיין שפוט של אבא שלי
יופי אדריאן ממש בוגר מצידך
*אדריאן משתנה לחתול השחור וחוזר לבית שלו להתארגן לבית הספר שלא יחשדו בו*
*נקודת מבט נינו*
אה אחי מה קורה?
אדריאן?
מה יש לך? אתה נראה על הפנים
״ממש תודה לך נינו,
אני עייף בקושי ישנתי הלילה..״
מבין אותך אני לא מסוגל להירדם כשאליה ומרינט במצב הזה..
״אליה תגיע לבית הספר?״
לא, היא נשארה בבית החולים...
תגיד
איך אתה מרגיש בנוגע לזה? אתה נראית שבור אתמול
״אני לא יודע מה להגיד לך
אני חושב שאני מאוה-״
אתה מה?!?
״אה לא משנה אחי היא רק ידידה...״
אתה בטוח? ראיתי איך אתה מסתכל עליה...
״ אני כבר לא יודע..״
*נקודת מבט אדריאן*
מה אני אומר לעזאזל?! אני מאוהב במרינט? אני מאוהב בחיפושית?
טוב זה לא מה שבאמת חשוב עכשיו...
נינו אתה בא לבית החולים אחרי הבית ספר?
״כן אני אקפיץ אותך איתי״
סבבה תודה
•
*נקודת מבט אליה*
אני שבורה
חלק ממני נעלם
ואני אגזים כמה שאני רוצה! זאת החברה הכי טובה שלי!
מרינט אני בבקשה תתעוררי!
אמרתי בדמעות
•
*נקודת מבט כללית*
חבריה לכיתה של מרינט מגיעים לבקר בבית החולים, אליה מנצלת את זה שהם שם כדי להשלים קצת שעות שינה.
הרופאים עוד לא יודעים מה מצבה של מרינט כרגע זה לא נראה טוב.

*נקודת מבט אדריאן*
אני לא מסוגל לראות אותה ככה אמרתי לנינו וברחתי מבית החולים
פלאג ציפורניים!
חיפושית שלי... איפה את?! (*בוכה*)
למה?
למה כולם עוזבים אותי?
לא נשאר לי כבר אף אחד
אני מתפרק
*מתחיל להתנשם ונכנס ללחץ*
היי חתול שחור, אתה בסדר?
אליה?
״ כן ״
אני בסדר את יודעת סתם תקופה קשה...
״ כן אני מבינה אותך, החברה הכי טובה שלי מאושפזת כרגע ואין לי איך לעזור לה...״
אני ממש מצטער לשמוע, איך את?
״אני? אני לא טוב. אבל היא לוחמת, היא תתעורר אני יודעת!״
אני חייב לזוז אליה, תשמרי על עצמך.
•
*נקודת מבט נינו*
אליה
בואי לפה בבקשה
נינו... אני לא מסוגלת לראות אותה ככה
אמרה וברחה ממני בבכי
*למה לעזאל כולם בורחים היום?!*
•
*נקודת מבט כללית*
המצב של מרינט משתפר מיום ליום, הגוף שלה מחלים מהר.
אך מרינט עדיין לא קמה.
גבריאל אגרסט טס לשבוע האופנה ולכן לא היו התקפות אקומה כמעט שבוע שלם, אדריאן נשאר בבית לאחר ששיכנע את אבא שלו שהוא יכול להסתדר בעצמו למשך שבועיים בזמן שגבריאל בלונדון.
*כעבור כמה ימים*
*נקודות מבט מרינט*
אדריאן?!?
מה אתה עושה פה?
רגע מה?
למה אני מחוברת לאינפוזיה?
איפה אנחנו?
מה קרה לי?
איפה ההורים שלי?
אדריאן: מרי-
מרינט- (*בוכה מאושר*)
מה קרה אדריאן?
אדריאן: במשך שבוע שלם את לא התעוררת, הגוף שלך קרס ועברת ניתוח...
אני כלכך שמח שאת בסדר! אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך!!
*מרינט מסמיקה*
*מרינט ואדריאן מתחבקים*
המכונות שמחוברות אל מרינט התחילו לצפצף והרופא שאחראי על מרינט נכנס.
אדריאן צא בבקשה אקרא לך שאסיים לבדוק את מרינט אמר הרופא.
״אז מרינט, אני רואה שישנת הרבה אה?״
אמממ אמרתי והסמקתי
״אל תדאגי עכשיו את במצב מעולה, אם הכל יהיה בסדר עד מחר בבוקר תוכלי להשתחרר.
אני יוצא, להגיד להם להיכנס?״
להם?
״אה כן החברים והמשפחה שלך כל יום כאן כבר שבוע..״
ואוו, אממ אני יכולה כמה דקות לבד? אני צריכה לעקל את מה שקרה.
״כן ברור, אגיד להם שאת נחה.״
*הרופא יוצא מהחדר*
טיקי איפה את?
מרינטטטטטט אני כלכך התגעגתי אלייך
היי טיקי אל תבכי!!
את יכולה לספר מה קרה בזמן שלא הייתי כאן?
היו התקפות אקומה??
טוב אז...
היו כמה התקפות אקומה
אבל הבאתי את המופלא שלך לחתול השחור והוא החליף אותך, הוא לא במצב טוב, את צריכה לראות לדבר איתו!
*מרינט מתחילה לבכות*
חתולי שלי-
אני ככ מצטערת...
-סיום-

אשמח שתצביעו לפרק.
אוהבת❤️