מאוהבת בלוחם

35

כבר שבועיים שמלודי מנותקת, היא לא אוכלת לא שותה לא יוצאת מהחדר, לא מדברת עם אף אחד ולא קמה מהמיטה וכשמדברים איתה זה נראה שהיא לא שומעת, כאילו היא בעולם משלה.
נכנסתי לחדר שלה לראות אם היא אכלה את הצלחת שהבאתי לה היום בבוקר, היא ישבה על המיטה עם רגליים מחובקות וראש מונח עליהן.
הסתכלתי על השידה וראיתי את הצלחת מלאה, כמו כל יום בשבועיים האחרונים.
ישבתי לידה, הסתכלתי עליה וזו לא הייתה מלודי שלי, זו הייתה מישהי אחרת, היא רזה יותר, חיוורת, חלשה ובלי שמחת חיים.
״אני צריך שתאכלי״ אמרתי מנסה להשיג איכשהו את תשומת ליבה אך כלום.
״יפה שלי בבקשה תאכלי, תשתי תעשי משהו עם עצמך, אני יודע שזה היה נוראי אבל זה נגמר, את צריכה להוציא את התמונות האלה מהראש שלך״ אמרתי ועדיין שום דבר.
״אני יודע שאכזבתי אותך, הבטחתי לך שאני אשמור עלייך ואני עדיין לא מצליח להבין איך זה שלא התעוררתי את יודעת שאני תמיד ישן עם עין אחת פקוחה, הבטחתי לך כשרק הכרנו שגם כשאת לא תרגישי אני אניה שם כדי להגן עלייך ונכשלתי בזה אני יודע אבל אל תעניקי את עצמך בגלל הטעויות שלי״ אמרתי, הרגשתי איך אני מתרסק, אני לא רוצה לדמיין בכלל מה עובר עליה עכשיו, אני רק מתפלל לקחת ממנה את הכאב איכשהו, שלא תחווה את זה שתשאר היא, מאושרת.
היא המשיכה להסתכל ישר אל הקיר בלי שום קשר עין.
״היא הסתכלה איך הם לוקחים אותי״ היא אמרה לפתע והרמתי את ראשי בהפתעה. ״מה אמרת״ שאלתי ולפתע היא הפנתה את המבט אליי, הסתכלתי על עיניה וראיתי כאב מצטבר ומצטבר, ראיתי סבל והאשמה עצמית, ״היא לא עצרה אותם או קראה למישהו, היא פשוט הסתכלה עליהם״ היא אמרה בקול ריק, הרוס ובמיוחד מלא בייאוש.
״מי זאת היא בייבי״ שאלתי אותה מנסה להבין על מי היא מדברת, ״בר״ היא ענתה והשפלתי את ראשי. אני ארצח אותה בשנייה שאני אראה אותה.
״למה את לא אוכלת״ שאלתי אותה, מנצל את האפשרות לדלות ממנה כמה שיותר מידע על מה שהיא מרגישה עכשיו. ״אין לי למה״ היא אמרה והסתכלתי עליה לא מבין. ״אני צריכה למות, אוכל ישאיר אותי בחיים, זו הדרך שלי למות לאט לאט״ היא ענתה בקול מנותק. החזקתי בפניה שתסתכל אל תוך עיניי, מנסה להזכיר לה מה כל הסיבות שהיא לא אמורה להרגיש ככה. ״אני אוהב אותך, אני בחיים לא אעזוב אותך, אני נשבע לך שהבן זונה הזה משלם על כל מה שהוא עשה לך, אני יודע שאת מתאבלת על עצמך ואני יודע שרע לך אבל בייבי החיים ממשיכים, אני לא אתן לך להתעלל בעצמך, יפה שלי אין לך מושג כמה אני מחזיק ממך, את פאקינג חיה רעה אבל את צריכה להתאמץ עוד קצת, רק עוד קצת כדי להתגבר על מה שעברת, אני בחיים לא אצליח להבין את ההרגשה שלך, הלוואי והיו לי מילים נכונות מספיק אבל אני נשבע לך שלא משנה מה אני אעבור את הכל ביחד איתך אבל אל תעזבי אותי, אל תוותרי עלינו ועל כל מה שיש לך בידיים, אני יודע שאת לא תאמיני לי כי את לא מצליחה לראות איך החיים שלך מתקדמים מכאן אבל אני מבטיח לך שהם מתקדמים, אני מבטיח לך שבעתיד את רופאה, אני גם אצליח במשהו זה בטוח, אנחנו נהיה נשואים ומתישהו גם יהיה לנו מיני אנחנו מתרוצצים בבית, יהיה לך הכל אני נשבע לך, אני צריך שתעשי את זה איתי, אני צריך שתעשי את זה בשבילנו, אני צריך שתתחילי למחוק את מה שהיה ותתחילי לדמיין את מה שיהיה לי ולך״
אמרתי עם דמעות בעיניים, היא קמה מהמיטה, זו כבר התקדמות היא הלכה כמה צעדים ונעצרה במראה היא הסתכלה על עצמה מספק שניות ונפלה על הרצפה, היא בכתה באטרף, קמתי מהמיטה וירדתי לחבק אותה, עטפתי אותה בזרועותיי והרגשתי אותה מתפרקת, היא לאט לאט נרגעה והניחה את ראשה על חזי כשאנחנו שנינו על הרצפה.
״אני אוהב אותך״ אמרתי, שתזכר בזה, שתזכר בי, שתזכר בנו.